ניגון ההגדה של רבותינו נשיאינו
'והגדת לבנך' –
בניגון
הסיפור שמיימי שמאחורי הניגון המסורתי
לראשונה בתיעוד מלא ומקיף
הסיפור שמיימי שמאחורי הניגון המסורתי
לראשונה בתיעוד מלא ומקיף
הרה"ת לב לייבמן
במקביל
לניגונים חסידיים, קיימות גם מנגינות מקובלות, בהם אומרים את קטעי התפלה השונים.
לכל תפלה יש את ה"נעימה" המתאימה, שתנועות הנגינה שלה מבטאות את הכוונה
של אותה תפלה. ודאי הבחנתם, כי קיים הבדל אצל החזן בין הנעימה של תפלת חול לנעימה
של תפלת שבת, בין הנעימה של ימים הנוראים לנעימה של מועדים לשמחה.
מדורנו
יעסוק הפעם בנעימה המסורתית והמקובלת בקריאת הגדה של פסח אצל רבותינו נשיאינו. כפי
שיסופר לקמן, יש בה הטעמה מיוחדת ביותר, ואלו שזכו להיות נוכחים בסדר של הרבי משווים
אותה לניגון הפסוקים והברכות של תקיעת שופר.
אך
לעומת נוסח ניגוני התקיעות שתועד בספר הניגונים ונרשם בתווים (בתור נוסח של
אדמו"ר הרש"ב, ונשמר גם אצל הנשיאים שאחריו, ומסתבר שהיה גם לפניו) –
ניגון ההגדה לא תועד עד כה מעולם, ותווי הנעימה המופלאה רואים אור כאן לראשונה.
היסודות
לאמירת ההגדה בניגון
חשיבות
אמירת ההגדה מתוך ניגון נזכרת כבר בראשונים, בדברי הריטב"א בהלכות ליל הסדר: "חייב
אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כחו".
לא
פעם הרבי הזכיר את דברי האריז"ל, שיש לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה רבה
ובכוונה גדולה. בשיחה מוגהת שהרבי אמר בפני ילדים בראש חודש ניסן תש"מ דיבר
על כך שכל אבא מספר לבן שלו בהגדה את סיפור היציאה מן הגלות מתוך חיות ואווירת יום
טוב, ובהערה מוסיף: "כהמנהג בכמה מקומות לומר ההגדה בניגון כו'".
ואולי יש לומר בזה, שקריאת ההגדה מתוך ניגון מוסיפה הן ב"שמחה רבה" והן
ב"כוונה גדולה" באמירתה, כהוראת האריז"ל הנזכרת.
כמה
וכמה פעמים כאשר הרבי היה מזכיר את דברי האריז"ל הנ"ל בלילות פסח,
בתחילת השיחה שהתקיימה תיכף אחרי ליל הסדר, היה מקשר זאת לניגון שמחה. בליל ב' של
חג הפסח תשי"ב הרבי אף אמר לכוון בשעת הניגון-שמחה, שהניגון שייך לסדר
אמירת ההגדה שע"פ דברי האריז"ל צריכה להיות בשמחה. בתחילת שיחת ליל ב'
של חג הפסח תשכ"ח, הרבי אמר לאחד הנוכחים שצריך להיות "בקול רם
ובשמחה" (כדברי האריז"ל), וכשהלה שאל האם הכוונה שינגן ניגון, הרבי אמר
"בודאי ניגון, ובקול רם ובשמחה, כדאיתא בסידור האריז"ל".
מסורת
אדמו"רי חב"ד: "הרגשות נפלאים"
לפנינו
תיעוד נדיר אודות ניגון ההגדה המסורתי אצל רבותינו נשיאינו, שאדמו"ר הזקן
קיבל אצל רבו הרב המגיד.
בחג
הפסח תרצ"ה בהיותו בוורשה סיפר אדמו"ר הריי"צ בנוכחות כ"ק
אדמו"ר נשיא דורנו:
הניגון
של אמירת ההגדה הוא מקובל, וכך היו מנגנים גם אצל אדמו"ר הזקן.
כשהיה
אדמו"ר הצמח צדק בן שתים עשרה, קראהו אדמו"ר הזקן מן השולחן מבין
המסובים – בעת הסדר – באמרו: "בא ושמע איך הרבי [הרב המגיד ממעזריטש] אומר את
ההגדה".
כשהיה
אדמו"ר מהר"ש נ"ע בן שתים עשרה, קראהו הצמח צדק [מן השולחן מבין
המסובים – בעת הסדר –] באמרו: "בא ושמע איך הסבא [אדמו"ר הזקן] אומר את
ההגדה".
כשהיה
אדמו"ר הרש"ב נ"ע בן שתים עשרה, קראהו [אדמו"ר] המהר"ש [מן
השולחן מבין המסובים – בעת הסדר –] באמרו: "בא ושמע איך האבא [אדמו"ר הצמח
צדק] אומר את ההגדה".
אדמו"ר
הרש"ב סיפר לבנו, אדמו"ר הריי"צ, שמאז ששמע בהיותו בן שתים עשרה את
ההגדה מסבו הצמח צדק, החל להבחין הרגשות נפלאים. עד כאן התיאור.
כנראה,
גיל שתים עשרה הוא הגיל המאוחר ביותר בו נחשב הנער עדיין ל"קטן", וחל
כלפיו חיוב מיוחד של והגדת לבנך. אצל רבותינו נשיאינו היה זה "והגדת"
ישירות מגן עדן, וממילא מובן שגם ניגון ההגדה – אותו קיבל אדמו"ר הזקן מהרב
המגיד – נשמע באופן כזה בגן עדן, ודווקא משם נמסר בכל דור לכל רבי מחדש.
הגבהת
הקול והגבהת התוכן
בהזדמנות
אחרת סיפר אדמו"ר הריי"צ[1], שאביו אדמו"ר
הרש"ב היה אומר את הפסקא "עבדים היינו" בניגון שונה [מניגון שאר
ההגדה], בקול מוגבה ובקצת דביקות. הפירוש של "קול מוגבה" משמעותו הוא,
שבכל מילה [של אדמו"ר הרש"ב] היה נשמע התוכן ה"מוגבה" של
המילה, שהוא גבוה יותר מן המילה עצמה.
ניגון
הרבי בקריאת ההגדה
האנשים
שזכו להיות נוכחים בליל הסדר אצל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (שהיה נערך בבית
דירת חותנו, אדמו"ר הריי"צ, בעליית בניין 770, בין השנים תש"י – תש"ל)
מספרים, שכ"ק אדמו"ר היה קורא את ההגדה בנגינה מיוחדת ובנעימה נפלאה,
שלא שמעו דוגמתה בזמנים אחרים.
את
חלקה הראשון של ההגדה היה הרבי אומר בלחש (ומקריא ההגדה היה ר' יעקב כץ משיקאגו שמונה
על כך עוד בפני אדמו"ר הריי"צ), ואת החלק השני היה אומר בקול. – ולהעיר
כי חלקה הראשון של ההגדה הוא כנגד גאולת מצרים, ואילו חלקה האחרון הוא כנגד הגאולה
העתידה.
ביומנים
מפסח תש"י (הפסח הראשון לאחר הסתלקות אדמו"ר הריי"צ) מסופר,
שבאמירת הלל בכה כ"ק אדמו"ר מאד בקול מר; כל קטע של הלל סיים באותו
הניגון כמו חמיו כ"ק אדמו"ר הריי"צ.
בתיאור
מאחד הנוכחים בליל הסדר תשי"ח מסופר: "את ההלל עד גמר ההגדה אומר בקול
רם קצת ובניגון דומה קצת לאמירת הפסוקים שלפני התקיעות בראש השנה. המילים נאמרות
בדביקות רבה ובהטעמה חזקה על הנגינה".
בשנת
תשכ"ג, לפני עריכת הסדר הראשון, פנה כ"ק אדמו"ר לקבוצת אברכים
מבוגרים, ושאל אותם האם זוכרים הם בבירור את הניגון, שבו היה כ"ק אדמו"ר
הריי"צ אומר את ההגדה. כאשר השיבו בשלילה, הפטיר כ"ק אדמו"ר
באכזבה: "איז וואס וועט זיין דער תכלית"? אח"כ אמר בפרטיות לר'
יעקב כץ (שהיה מקריא ההגדה בבית הרב כנ"ל), שאינו ברור אצלו הניגון של אמירת
ההגדה ע"י כ"ק אדמו"ר הריי"צ, משום ששמע את אמירת ההגדה גם
מאביו, כ"ק הר"ר לוי יצחק ז"ל, ולכן קשה לו לחלק ביניהם.
עדות
לניגון הרבי: נעימות ודבקות
המשפיע
הרב יוסף יצחק שי' אופן אשר זכה להיות נוכח בשבעה סדרים אצל הרבי (בשנים
תשכ"ז – תש"ל) ועמד מקרוב אל הקודש בשעת עריכת הסדר, הואיל לחזור בכמה הזדמנויות על ניגון בו היה הרבי אומר את ההגדה, ועל פיו נרשמו התווים שלהלן.
הרב
אופן הדגיש שהדגמתו היא רק לנוסח הניגון, אמנם את עוצם הנעימות והדביקות שהיתה נראית
ונשמעת אז מהרבי אי אפשר לתאר בשום אופן. זה היה על דרך הפסוקים של (שופר) של ראש
השנה [כנ"ל מיומן תשי"ח], אלא שבשופר היה יותר ב"צעקה" (שזוהי
המשמעות של תקיעת שופר, צעקת הנשמה), ואילו בהגדה של פסח היה יותר "בנעימות",
והפטיר שזה היה "מעין לעתיד לבא". בהזדמנות אחרת אמר הרי"י, שהדביקות
והתנועות שראו על הרבי בשעה זו היו על דרך הדביקות והתנועות שראו על הרבי בשעה שניגנו
את ניגון ארבע הבבות של אדמו"ר הזקן. "זו היתה הפעם היחידה שהיה אפשר
לשמוע את הרבי מתפלל בדביקות".
הוספה לאחר זמן: הקלטה של ניגון ההגדה של הרבי מפי הרב שמוטקין:
תווים לניגון ההגדה: מתוך הקאפיטל החדש!
בהגדה
של הרבי עם טעמים ומקורות, מובא מגמרא מסכת פסחים כי שני המזמורים הראשונים של
ההלל, עד "בצאת ישראל ממצרים", שייכים ליציאת מצרים ולכן באים בחלק
הראשון של ההגדה, ואילו המזמורים הבאים – הם מכוונים כנגד הגאולה העתידה ולכן באים
אחרי ברכת המזון. לפי זה, המזמור הראשון השייך לגאולה העתידה הוא מזמור קט"ו,
"לא לנו", הקאפיטל החדש של הרבי לי"א ניסן של שנה זו!
ובכן,
הדגמת הרב אופן לניגון ההגדה של הרבי כוללת שתי מערכות: מערכת פסוקים: "שפוך
חמתך" – כל הקטע, "לא לנו" – 4 פסוקים, אשר על דרך זה היה ניגון כל
פסוקי המזמורים; ומערכת תפילות: "יהללוך" – כל הקטע, "נשמת"
שתי שורות ראשונות, אשר על דרך זה הוא גם ב"ישתבח" שבסוף ההגדה.
במבנהו
הכללי – דומה ניגון ההגדה למערכת טעמי הקריאה בתורה (ולרוב ניתן לשמוע הטעמה על כל
מילה ומילה): תנועה פותחת, כמה תנועות עולות ויורדות, ותנועה מסיימת. פסוקי ההלל באים
לסירוגין בזה אחר זה: פסוק אחד בעליה, ונגמר בתנועה כעין "אתנחתא" באמצע
משפט, ופסוק אחד בירידה, ונגמר ב"סוף פסוק". וחוזר חלילה כסדרו. בתווים
שלפנינו יש הדגמה לארבעה פסוקים ראשונים של קאפיטל קט"ו, בכל שורה – פסוק
חדש, כך ששורה ראשונה ושלישית מסתיימת ב"אתנחתא", ואילו שורה שנייה
ורביעית מסתיימת ב"סוף פסוק":
לעושה
נפלאות גדולות
שעת
קריאת ההגדה, כאשר "נגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה", ובפרט בחלק השני
ששייך לגילויים של לעתיד לבוא, היה זמן נעלה ביותר ועת רצון, בה פעלו רבותינו
נשיאינו עניינים שמיימיים.
מספר
הרב יהודה צבי פוגלמן בזכרונותיו, כי בפסח תש"ה, בלילה השני, הגיע לאחר עריכת
הסדר שלו לדירת אדמו"ר הריי"צ. היה זה אחד בלילה ועדיין היה אמצע הסדר.
התחילו לומר את ה"הלל הגדול", ולפתע אדמו"ר הריי"צ הגביה קולו
בחוזק ואמר בקול רם "למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו". המשפיע ר' ישראל
ג'ייקובסון שעמד לפניו פנה אליו ואמר – "עסו ועט באלד זיין נייעס" (תיכף
יהיו חדשות), וממש בערך שבוע או שבועיים אחרי זה נהרג היטלר ימ"ש, ומת
פרזידנט פראנקלין ד. רוזוולט מארה"ב.
בשנת
תשכ"ט בסדר הראשון היה דבר פלא, שבהגיע לפסוק "לעושה נפלאות גדולות
לבדו כי לעולם חסדו" שבהלל, הרבי חזר על פסוק זה ג' פעמים – בכל פעם בקול רם יותר ובהתרגשות
גוברת – ודפק חזק בידו הק' על השלחן. במוצאי החג נודע כי ממש באותן דקות שהרבי אמר
את הפסוק, נפל פגז בחדר אוכל של אחד המוצבים בסיני והיה יכול לגרום ח"ו למותם
של חיילים רבים, ורק בנס גלוי לא התפוצץ כלל. סיפורו של חג – פסח (מנחם זיגלבוים).
[1] ספר השיחות תש"ו-תש"י ע' 315. ביאור
נוסף בענין הגבהת הקול ראה בלקוטי שיחות ח"ז ע' 43 [במתורגם – ע' 45].
הצטרף לשיחה