התבלין הסודי שבניגוני חב"ד




בטח מוכרת לכם התחושה, שכאשר מקשיבים לניגוני חב"ד, הניגון חוזר מסופו לתחילתו ויכול להימשך עוד ועוד. איפה שלא נעצור, הניגון מותיר טעם שרוצים להמשיך, תחושה של חוסר רוויה. מהו הסוד שעומד מאחורי כך שלעולם לא שבעים מהניגונים וחפצים בהם עוד ועוד?
בשביל להסביר זאת, ניתן דוגמא מלחם רגיל לעומת ה'מן' שהוא לחם מן השמים: לחם מוחשי וטבעי הוא לחם מן הארץ, זהו לחם שמשביע את האדם ובשלב שובע מסוים האדם כבר לא מסוגל לצרוך ממנו עוד. לעומת זאת לחם מן השמים זה סוג של לחם זך ורוחני שלא היה נתפס כל כך בחושים הגשמיים כידוע, שלכן הוא לא השביע את אוכליו ואדרבה – פעל בהם תוספת רעבון, "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן".
דוגמא נוספת היא בלימוד החסידות: כל החכמות בעולם, מושתתות על שכל אנושי, שהוא משביע את האדם וגורם לו הרגשה של סיפוק שעלול להביא לידי ישות וגאווה, ואילו בתורת ה' ובמיוחד פנימיות התורה, שהיא חכמה רוחנית ושמימית, בלתי נתפסת כל צרכה בשכל, ולכן במקום להשביע, אדרבה היא גוררת תוספת רעבון וצימאון אצל האדם, הרגשה של ביטול ושאיפה ללמוד עוד ועוד.

ניגון מן השמים וניגון מן הארץ

כך גם במוזיקה, ישנה מוזיקה "ארצית", שמשדרת תכנים של ענייני העולם, תכנים של טבע, וישנה מוזיקה "שמימית", אלו הם ניגונים בעלי תוכן אלקי ומסרים של עבודת הוי'. מוזיקה זו יוצאת מגדר הטבעי הרגיל, ראשי המוזיקה הזו הם צדיקים בעלי נשמה גבוהה, וממילא הניגונים הללו לא נותנים לאדם הרגשה של סיפוק עצמי, ישות וגאווה, כי אם אדרבה – מרוממים את האדם, נותנים לו להרגיש את הביטול מול אלקות ומעוררים בו את הצימאון והשאיפה אל על. תמיד יורגש בעומקו של הניגון שאנחנו לא מסוגלים למצות את הכול, זהו האפקט של ה"אין" האלוקי הבלתי נתפס בשכל.
זהו אחד הסודות של ניגוני חב"ד, "ז'אנר" מיוחד במינו שנבדל באופן מהותי מכל סוג מוזיקה שבעולם. הניגונים המיוחדים הללו מסוגלים להוציא אותנו מן הארציות ונותנים לנו להרגיש את טעמה של חסידות, את אותו ה"אין" המופלא.
זה בא לידי ביטוי ביסודות המוזיקליים של הניגונים, החל בסולם המיוחד (הפריגיש) שיש בו גוון מוגבר של כמיהה (ראה בספר ניגון ארבע בבות ע' 87), ובמרכיבים נוספים, עד לתכונה אופיינית בניגונים שאין להם סיומת ותחנה סופית שלא כמו ביצירות מוזיקליות רגילות.
ראה עוד בספר נגינה לאור החסידות, פרק המבוא.