רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2018

איזה כלי נגינה היה בקודש הקודשים?

תמונה
ניגון כנפי הכרובים
הקדמה: קודש הקודשים, המקום הכי מיוחד בעולם שבו היה גילוי עצמות האין סוף, היה המקום לנס גלוי, יציאה מחוקי הטבע, ממגבלות הזמן והמקום[1]. מכך מובן שגם הכרובים, שהיו חלק מהכפורת של ארון הברית, ועשויים מגוש זהב אחד ("מקשה אחת"), גם בהם – לא תפסו מקום מגבלות החומר הגשמי שאנו מכירים. בגמרא מתואר[2], ש"כרובים בנס היו עומדים", ושהיה שינוי בכיוון פנייתם בין זמן שישראל עושין רצונו של מקום לבין זמן אחר. בזהר הקדוש פרשת אחרי מות (ח"ג סז, א), בתוך תיאור אודות סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, מופיעה קטע שמדבר על כך שכנפי הכרובים היו מפיקים קול ניגון בזמן תנועתם, הנה דבריו בתרגום חפשי: "... עלה למקום שעלה [הכוונה - לקודש הקודשים], שמע את קול כנפי הכרובים מזמרים, ואקישן גדפין פרישאן למעלה, [הכהן] הקטיר קטרת, משתככא קול כנפיהם ובלחישא התדבקו [הכנפיים זה לזה?], . . אחרי שסיים [הכהן הגדול את תפילתו הקצרה בקה"ק] זוקפים הכרובים כבתחילה את כנפיהם ומזמרים, וכך ידע הכהן שלרצון הוא וזמן חדוה לכל, והעם ידע שתפילתו התקבלה ...". במקום אחר בזהר (ח"…

שני ניגונים בלתי נשכחים מבית הרב

תמונה
הבניין שבו התרחש הסיפור הבא:  בית הורי הרבי ובית שלונסקי ביקטרינוסלב

בעיתון מעריב, פורסמה כתבה, "ורדינה שלונסקי: הרבי – זכרונות ילדות". בילדותה המוקדמת, גב' שלונסקי (לימים, לאחר השתלמות במוזיקה בברלין ובצרפת, הפכה לפסנתרנית ומלחינה מפורסמת בארץ ישראל) הייתה שכנה של בית הרבי ביקטרינוסלב, כיום דנייפרופטרובסק, באותה הקומה בבניין. וכה היא מתארת, הדברים מצוטטים לקמן בלשון הכתבה המקורית במעריב, מה שנוגע לענייננו: "[הרבנית] חנה והרב לוי יצחק שניאורסון נחרטו בזכרונה של ורדינה כמלך ומלכה. הם היו כל כך יפים, אסטתטיים, מוסיקליים וטהורים. ממש טהורים. ... ורדינה זוכרת, למשל, חג סוכות בסוכה של משפחת שניאורסון, בה שרו זמירות חסידיות ... אחי הבכור, דב, היה מוסיקלי מאד ושר יפה – גם שירים חסידיים ... הוא היה בקשר הדוק עם בני בית שניאורסון... היא זוכרת את דירתם, את החדר הגדול של הרב שניאורסון, את השולחן הארוך המכוסה לבד ירוק, את הרהיטים החומים והמון ארונות ספרים, עמוסים בספרים מכורכים בעור. ר' לוי'ק היה בשבילי ממש משיח. הערצתי אותו ... אני זוכרת לילה אחד, ואני תינוקת ממש, לפני גן…