על הבמה ניצבים חמישה חלילים.
מאחוריהם נפרש עולם של וידאו־ארט. מוזיקה חיה נשזרת בסיפור על תזמורת שפעלה בירושלים לפני אלפי שנים, על הלויים שעמדו על הדוכן בבית המקדש, על כלי נגינה עתיקים ועל עולם מוזיקלי שכמעט נעלם מן האוזן.
במרכז הבמה עומד הרב לב לייבמן — מוזיקאי וחוקר שהקדיש שנים לחקר שירת הלויים והמוזיקה של בית המקדש.
כך נראית היום „המוזיקה האבודה”: הפקה בימתית שמבקשת לקחת עולם שרובנו מכירים בעיקר מתוך ספרים ומקורות, ולהפוך אותו שוב לצליל, לתמונה ולחוויה חיה.
אבל הסיפור של המופע הזה לא התחיל על במה.
כדי להבין איך הוא נולד, צריך לחזור למוסקבה הסובייטית — לילד קטן שכבר ידע לא מעט על מוזיקה, וכמעט שום דבר על היותו יהודי.
„אמא, אבל יהודים זה לא טוב”
אמו של לייבמן עדיין זוכרת את היום שבו חזר מהגן עם תגלית.
משהו בשיחה בין המבוגרים גרם לו להבין שמשפחתו יהודית.
הוא היה ילד. הוא לא באמת ידע מיהם יהודים, מהי יהדות או מה משמעותה של הזהות שזה עתה גילה. המשפט היה בעיקר הד של העולם הסובייטי שבתוכו גדל.
שנים אחר כך, יש באותו רגע אירוניה שקשה להחמיץ: הילד שכמעט לא ידע דבר על המורשת היהודית שלו יקדיש בבגרותו שנים לניסיון לפענח את אחד הפרקים העתיקים והפחות מוכרים בתוכה.
היהדות הייתה כמעט נסתרת מעולמו. המוזיקה, לעומת זאת, הייתה בכל מקום.
כבר בגיל חמש החל ללמוד מוזיקה במסגרת מקצועית במוסקבה. לאחר עלייתו לישראל המשיך את לימודיו בקונסרבטוריון בתל אביב, זכה במלגות בתחרויות ארציות בחליל ובהמשך השתתף גם בתחרות בינלאומית.
באמצע שנות העשרה שלו, המסלול נראה כמעט מובן מאליו.
המוזיקה לא הייתה תחביב. היא הייתה העולם שבתוכו גדל.
ואז, בגיל 16, הוא פנה לכיוון אחר לגמרי.
השבת ששינתה את המסלול
הקשר של לייבמן עם העולם היהודי הלך והעמיק בהדרגה. אחרי בר המצווה הוא המשיך להגיע פעם בשבוע לשיעור עם רב. גם כשלא הבין עדיין את כל מה שלמד, הוא הרגיש שיש שם משהו יקר מכדי לוותר עליו.
בשלב מסוים, פעם בשבוע כבר לא הספיקה.
הוא החל להגיע לישיבה כדי ללמוד בחברותא.
ואז הגיעה שבת אחת.
בגיל 16 הוא עזב את המסלול האקדמי־מוזיקלי ונכנס לעולם הישיבה. עבור הוריו, לפחות בתחילה, זו הייתה החלטה קשה לקבל. מבחוץ אפשר היה לראות בה גם סוף של מסלול מבטיח: שנים של לימודי מוזיקה, תחרויות וחליל הוחלפו בבית מדרש, גמרא וחסידות.
אבל דווקא שם קרה דבר מפתיע.
לייבמן גילה מחדש את המוזיקה.
ספר אחד פתח דלת
תחילה היו אלה הניגונים.
בניגוני חב״ד הוא מצא משהו שההכשרה המוזיקלית המקצועית שלו לא הכינה אותו אליו לגמרי: מנגינות פשוטות לעיתים במבנה שלהן, אבל כאלה שמסוגלות לגעת בעומקים שקשה להסביר במונחים מוזיקליים בלבד.
הוא נשבה בקסם שלהם.
אבל רגע אחר הפך את הסקרנות הזאת לשאלה גדולה הרבה יותר.
יום אחד פתח מאמר של אדמו״ר האמצעי, רבי דובער שניאורי, האדמו״ר השני של חב״ד.
הוא ציפה לטקסט חסידי.
במקום זאת מצא את עצמו מול סוגיה מוזיקלית עמוקה שנפרשה על פני עשרות עמודים.
עבור מי שהגיע מעולם הקונסרבטוריון, זה היה הלם. הוא הכיר תיאוריה מוזיקלית ואת עולם הביצוע המקצועי; אבל כאן, בתוך מאמר חסידי, פגש דיון עמוק במוזיקה מתוך מערכת מושגים אחרת לגמרי — כחלק מהבנת הנפש והרוח.
שני עולמות שעד אז נראו כמעט נפרדים — העולם המוזיקלי שממנו הגיע והעולם התורני שאליו נכנס — התחילו להתחבר.
השאלה כבר לא הייתה רק איך מנגנים מוזיקה.
ומה יש למסורת היהודית לומר עליה?
ואז הופיעו הלויים
בתוך החיפוש הזה משך נושא אחד את תשומת לבו יותר ויותר: המוזיקה בבית המקדש.
עבור רבים, „שירת הלויים” היא מושג מוכר אך מעורפל. הלויים שרו בבית המקדש. היו כלי נגינה. היו מזמורי תהילים.
אלא שככל שלייבמן העמיק במקורות, התברר שמאחורי כמה המשפטים המוכרים מסתתר עולם שלם.
מקהלה. תזמורת. כלי נגינה. סדרי שירה. תפקידים מוזיקליים. מסורות. דיונים בצלילים ובמבנים מוזיקליים. מקורות הפזורים בין התלמוד והמדרש, ספרי הלכה, קבלה וחסידות.
הבעיה הייתה שאיש מהם לא סיפר לבדו את הסיפור כולו.
כדי לראות את התמונה היה צורך לאסוף חלקים שנכתבו בתקופות שונות, מתוך דיסציפלינות שונות, ולנסות להניח אותם זה לצד זה.
מה שהתחיל כסקרנות נעשה למחקר.
והמחקר הלך ותפס מקום מרכזי בחייו.
במשך שנים אסף לייבמן מקורות, השווה ביניהם וניסה להרכיב, ככל שהמקורות מאפשרים, תמונה רחבה של עולמה המוזיקלי של שירת הלויים.
העבודה הזאת התנקזה לבסוף גם לספרו „שירת הלויים”, שמאגד את המחקר על השירה, הנגינה והמוזיקה בבית המקדש.
אבל בשלב מסוים התברר שגם ספר אינו מספיק.
ערב אחד בירושלים
בתשע״ב קיבל המחקר לראשונה במה.
מול כ־200 נשים באירוע של מכללת אור חיה בירושלים, העביר לייבמן הרצאה על שירת הלויים.
עוד לא הייתה שם „המוזיקה האבודה”.
הייתה הרצאה.
מקורות, הסברים ושקופיות — ניסיון לקחת עולם שנמצא בספרים ולהניח אותו, למשך ערב אחד, מול קהל חי.
אבל בהרצאה על מוזיקה יש בעיה כמעט מובנית: בשלב מסוים, מילים כבר אינן מספיקות.
הנגינה נכנסה פנימה.
ובהדרגה, לאורך השנים, היא תפסה מקום גדול יותר. אל המחקר הצטרף הסיפור, ואל הסיפור — עולם חזותי. וידאו־ארט נכנס אל הבמה, והחליל האחד הפך למערך של חמישה חלילים.
וההרצאה לא הפסיקה לגדול.
חמש־עשרה שנה אחרי אותו ערב בירושלים, קשה כבר לקרוא למה שנמצא על הבמה „הרצאה”.
המחקר הפך ליצירה.
כשהמחקר ביקש לעלות על הבמה
בגרסה הנוכחית של „המוזיקה האבודה”, לייבמן מנגן על חמישה סוגי חלילים. לצדם נבנה עולם של וידאו־ארט, סיפור אישי וממצאים מתוך שנות המחקר.
החיבור הזה מקשה להכניס את „המוזיקה האבודה” לקטגוריה מוכרת אחת.
זה אינו קונצרט במובן הרגיל. זו אינה הרצאה שאליה צורפו קטעי נגינה, וזה אינו סרט המוקרן מאחורי מוזיקאי.
במובן מסוים, יש כאן גם סגירת מעגל שקשה היה לדמיין בתחילת הדרך.
הילד ממוסקבה, שלא ידע כמעט דבר על משמעות היותו יהודי, עומד היום על במה ומספר על אחד הפרקים העתיקים ביותר בתולדות המוזיקה היהודית.
המוזיקאי שעזב בגיל 16 את המסלול המקצועי כדי להיכנס לישיבה מצא דווקא בתוך עולם התורה שאלה שהחזירה אותו אל המוזיקה — והפכה למסע של שנים.
והמחקר שהתחיל בין ספרים ומקורות חוזר, בסופו של דבר, אל המקום הטבעי ביותר למוזיקה:
אפשר בכלל לשמוע מוזיקה בת 3,000 שנה?
זו אולי השאלה המתבקשת ביותר.
אין בידינו הקלטה מבית המקדש. חלקים גדולים מעולמו המוזיקלי אבדו, ושאלות רבות כנראה יישארו פתוחות.
לכן „המוזיקה האבודה” אינה מתיימרת להציע שחזור ודאי של קונצרט שנוגן בירושלים לפני אלפי שנים.
המטרה מעניינת יותר.
לקחת את מה שהמקורות כן מאפשרים לדעת — את הכלים, הסיפורים, המבנים, הרעיונות והמסורות שהגיעו לידינו — ולפתוח באמצעותם חרך לעולם מוזיקלי שכמעט איננו מכירים.
לא כמוצג מאחורי זכוכית.
כמשהו חי.
אולי משום כך, התגובות לאחר המופע אינן עוסקות תמיד דווקא בפרט היסטורי כזה או אחר.
מנהלת בית ספר סיפרה לאחר אחד המופעים שבנות ישבו מרותקות במשך שעה וחצי ולא רצו שהמפגש יסתיים. שליח חב״ד שאירח את המופע סיפר שמעולם לא קיבל תגובות כאלה אחרי אירוע ושלא הפסיק לקבל טלפונים. במקום אחר תיארו את השילוב בין הרמה המקצועית לבין התוכן העמוק.
אחרי חמש־עשרה שנות התפתחות, אולי זה המבחן המעניין ביותר של היצירה.
לא רק האם הצלחנו ללמוד משהו על מוזיקה שהתקיימה לפני אלפי שנים.
אלא האם, למשך שעה אחת, היא הפסיקה להרגיש רחוקה.
המוזיקה שנשארה
במובן מסוים, „המוזיקה האבודה” היא המקום שבו כל הקצוות של המסע הזה נפגשים: הילד ממוסקבה, המוזיקאי מן הקונסרבטוריון, תלמיד הישיבה שגילה עולם חדש בתוך הניגון, והחוקר שבילה שנים בעקבות הצלילים של בית המקדש.
גם אותה הרצאה ראשונה בפני כ־200 נשים בירושלים, בתשע״ב, נמצאת שם. חמש־עשרה שנה אחר כך, היא הפכה להפקה בימתית — אבל השאלה שהולידה אותה נשארה.
אולי משום כך השם „המוזיקה האבודה” מתאר יותר מנושא המופע.
הוא מתאר גם את הדרך שהולידה אותו.
מסע בעקבות מוזיקה שנעלמה מן האוזן — אבל הותירה אחריה עקבות.
ואחרי שנים של חיפוש אחר העקבות האלה בספרים, בניגונים, במחקר ובצליל — היא חוזרת אל הבמה.