תולדות ספר הניגונים


בדורות הראשונים לתולדות החסידות, לא מצינו החסידים שיעסקו בהעלאתם של הניגונים על הכתב. אף מחברי הניגונים בעצמם, כנראה לא טרחו לרשום את פרי יצירתם בתוי נגינה, לא עבור בני דורם ולא לזכרון לדורות הבאים. הניגונים עברו כ"תורה שבעל פה" בלבד, בקבלה ומסורה מדור לדור. ברבות הימים הדבר גרם לכך, שניגונים רבים נשכחו לגמרי, וניגונים אחרים לקו בחוסר דיוק ושינוי גירסאות. והרי נודעת בשערי החסידות גודל הזהירות והקפדנות על דיוק בניגונים, במיוחד בניגונים מכוונים. ואף על פי כן, החסידים לא היו "מונחים" ברישום ניגונים[1].
ההימנעות המכוונת מרישום הניגונים משתקפת במיוחד בסיפור – המעורר תמיהה בהשקפה ראשונה – אשר ר' יחיאל הלפרין, בעל מנגן וחזן שזכה להדרכה בחזנות מפי כ"ק אדמו"ר הרש"ב[2], בימי צעירותו, בליובאוויטש, רשם לעצמו כמה ניגונים בתוים על גבי הנייר. כאשר ראה זאת החסיד הזקן ר' לייב הופמן, לקח וקרע את הנייר. מאז ירא הנער לרשום כי אם רק את תחילת הניגונים לזכרון[3] [ורק כעבור עשרות שנים קיבל הוראה מפורשת מאת כ"ק אדמו"ר הריי"צ לרשום את כל התוים, וכפי שיסופר לקמן].
המעשה דורש ביאור, איזה דבר מגונה ראה החסיד הזקן, שאגב – בעצמו היה "מנגן גדול" ו"מנגן נפלא"[4], בתוי נגינה?
בשטחיות היה נראה אולי, שהחסיד חשש לחינוכו של הנער, כידוע אשר בימים ההם נתפתו צעירים רבים אחר תנועת ההשכלה, ששקדה להחדיר את התרבות הנכרית בקרב בני ישראל. ובראותו כתב תוים אצל בחור ישיבה, דאג שמא הבחור נתפס בידיים מקולקלות, ועל כן גער בו.

גופא דניגונא ונשמתא דניגונא
אולם נראה כי כוונה אחרת לגמרי היתה לחסיד הזקן, בביטולו את כתב התוים:
ניגון חסידי הוא השתפכות הנפש, נוקב ויורד עד התהום, עמוק עמוק מי ימצאנו[5]. הניגונים החסידיים הינם "ממולאים" ו"מכוונים", ממולאים בצמאון וגעגועים, או בדביקות ועליצות הנפש. התוים של הניגון הם רק ה"חיצוניות", החלק ה'טכני' וה'גוף' של הניגון. אם להתייחס אל התוים בלבד, ולנגנם בקפדנות לפי כל כללי הנגינה לא חסר ולא יתיר, יתקבל לנו "ניגון מכונה", כגוף בלי נשמה.
השקפת החסידות על כל דבר בעולם היא – לקלף את ה"חיצוניות" ולגלות את ה"פנימיות". גם בניגון, ההבחנה בין פנימיותו לחיצוניותו היא הבחנה חדה ויסודית.
חסידים מאז ומתמיד סלדו מכל סממן חיצוני ומכל תנועה חיצונית, לבל תפגום את הפנימיות. כך סלדו מחזן המתחזן ומסלסל קולו לשם יופי חיצוני, וכך סלדו מניגון של יופי חיצוני.
בראות החסיד את רשימת התוים אצל הנער – תגובתו הייתה כאומר: "וכי זה הוא ניגון? וכי תחשוב אדון צעיר שתפסת את עקרון הנגינה החסידית באמצעות סכימה על גבי נייר? דע לך יקירי, הניגון האמיתי זה משהו אחר לגמרי"! – ועל מנת לבטא את ה"לגמרי", את הפער העצום בין תוים לבין ניגון, עד שהתוים כביכול אינם אלא "מפריעים" לניגון, בא מעשה קריעת התוים.
הניגון הרי הוא ביטוי מעמקי הלב, עליהם אמרו חכמינו[6] כי "תוונא דליבאי לא כתבי אינשי" [ = תווי הלב, לא ניתנים הם לשיכתוב] על גבי נייר, היינו שלא ניתן להעביר בכתב התוים מה הוא באמת ניגון חסידי, כי אם רק בקבלה איש מפי איש, דהיינו לשמוע את נגינת זקני החסידים, ששמעו וקיבלו את אופי הנגינה מפי החסידים הראשונים.

כאשר חיברו את "ספר הניגונים – חב"ד", נתחבטו רבות בשאלה – על פי אילו כללים לרשום את תוי ניגוני החסידים. הסיבה לכך היא, מפני שניגון חסידי – כולו נשמה. ניגון חסידי הוא מהות עילאית, שמעל ומעבר לכללים בהם כבול גוף הניגון. וכך מוצאים אנו שם בהקדמה מאת אחד מעורכי התוים[7], ביטויים לרוב, כמו: "נמנעתי מדקדוקים", צלילים בעלי "גובה בלתי מוגדר", "סלסולים בלתי ברורים", "עיטורים ... מגדר וגובה בלתי ברור", "סטיות חדות מהמשקל הקבוע", "לסטיות קלות – מיקרו ריטמיות – לא ניתן ביטוי ברישום המשקל", "ניגוני התפלה בלתי ממושקלים", "יחידת מפעם בלתי יציבה", "אי בהירות או דו-משמעות טונלית", ועוד. ולאחר פירוט כל הקשיים ברשימת התוים, והצעת דרכי פתרונם, מסיים העורך – איש מקצוע – בתקוה, שהצליח במלאכתו להעביר לפחות "משהו מגישת החסידים ל'קנייטשן' ול'אנחות'[8] שבמוסיקה, ויותר מקורטוב[9] מרוח הנגינה החבדי"ת".
'קנייטש' באידיש, פירושו כֶּוֶץ, קֶמֶט, כֶּפֶל. ה'קנייטשן' שבמוסיקה, הם האלתורים, המבטאים משהו מעבר לתוים. ישנם אלתורים קבועים ומוגדרים, המסומנים בסימון מוסיקלי מוסכם, הנרשם מעל לתו או תחתיו. אמנם האלתורים החסידיים, ה'קנייטשן' שבניגונים – טרם נמצאה להם הגדרה הנתפסת בסימונים אלו.

יפוצו ניגוניך חוצה
עת לעשות לה' הפרו תורתך[10].
הצורך והנחיצות הגדולה להעלות את הניגונים על הכתב נתחדשה בתקופת נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, וזאת משתי סיבות:
א – תקפו הצרות, החסידים נפוצו על פני יבשות שונות בקצוי תבל, שוב אין בית מדרש אחד כבליובאוויטש אליו נוהרים כולם, נסתמו הדרכים מפני הגייסות, אי אפשר עוד לשמור על הניגונים בהעברה מפה לאזן, סכנת הכחדה מרחפת על האוצר הנפלא. וכפי שהתאונן אחד החסידים במכתבו אל אדמו"ר הריי"צ[11]: "וצר לי בראותי אנ"ש יחיו במסיבתם מתחילים [ניגון] ואין מי יגמור, או שגם להתחיל לא ידעו, ורק מן האמצע מעט מנגנים". כדי שלא תשתכח מסורת הניגונים מישראל ואף מהחסידים עצמם, עת לעשות לה' ולחקוק את הניגונים בעט ברזל.
ב – הגיע העת, אשר תורת החסידות צריכה לצאת מבית ה' שבליובאוויטש ולהתפשט עד לכל שכבות עם ישראל. במטרה להפיץ את אוצר הניגונים הנפלא חוצה, לכלל ישראל, נחוץ לתרגמם – עד כמה שניתן – לשפת המוסיקה המקובלת בעולם כיום.

הקשיים הראשוניים
לראשונה מוצאים אנו את פניית אדמו"ר הריי"צ במכתב בדבר רישום הניגונים בחודש תשרי תרצ"ו, עשרים שנה מאז שגלו מאדמת ליובאוויטש (תרע"ו). הכלל "כל ההתחלות קשות" לא פסח גם על תכנית זו.
בתחילה נשלחו אל הרבי – על פי בקשתו – תוים שערך ר' יחיאל הלפרין הנזכר, שידע מעל מאתיים ניגונים. התוים נתקבלו חיש מהר, אך כנראה רישומם הי' בלתי מקצועי כל צרכו, ומפני תנאי אותם זמנים – על נייר לא כ"כ קריא, כפי שעולה לכאורה מתגובת הרבי:
"ידיד נפשי וו"ח אי"א ר' יחיאל שי' שלח לי ע"פ בקשתי איזה ניגונים, אבל יודעי נגן פה לא יכלו לקרא אותם"[12];
ולר' יחיאל עצמו כותב הרבי: "דבר הניגונים הנה הנשלח נתקבל בשלימות, אבל דא עקא כי אי אפשר לקרא את הכתב. המומחים בנאטין דשיר [בתוים לשירה בפה] אומרים אשר אפשר [ = אולי ] זה נאטין דכלי זמר, והמומחים בנאטין דכלי זמר אומרים אפשר זה נאטין דשיר [בפה], ומאד הנני מצטער על זה".
אך הרבי לא מתייאש ופונה אליו מיד בבקשה מחודשת: "ואם אפשר הנני מבקשו לקנות נייר טוב ולעשות שרטוט מסודר, ואפשר אשר במחנו יש מי שהוא יכול לכתוב נאטין [תוים], אז הייתי מבקשו אשר הוא יכתוב תחת השגחתו"[13].
ביני לביני, כעבור מספר חודשים הבעיה נפתרה, כפי שכותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ[14]: "תוי הזמרה שהיו מונחים כמה חודשים באין פותרם, הנה זה לא כבר נפתרו ע"י החזן הראשי שי' (?) וכבר התלמידים שי' מנגנים אות[ם] והיה לקורת רוח".

מלאכת האיסוף
במקביל לר' יחיאל, פנה הרבי גם אל ר' משה ינובסקי במכתב ארוך בענין הניגונים, ובו מביע את שאיפתו: "מה אדיר חפצי לקבצם ולכותבם בספר".
והרבי ממשיך ומפרט – מי הוא הראוי למלאכה זו?
"הנני חושב אשר מי שהוא בעל כשרון, יודע פרק בשיר ואומן טוב במלאכת כתיבת תוי-נגינה, וחוש שומע ומקשיב, הי' יכול בעהשי"ת לקבץ את הניגונים הנ"ל ולכותבם בספר
...ויהי' השרטוט מדוייק וכתיבת התוים ברור, ועל כל ניגון יהי' רשום שמו, ואם הוא ניגון עם תיבות – אזי גם התיבות מסודרים תחת התוים"
והרבי אף מבטיח להשתתף בהוצאות: "ואם דרוש על זה איזה הוצאות (לא גדולות) (כגון לנסיעות להתראות עם אלו שיודעים וזוכרים הניגונים) הנה במדה האפשרית הייתי מוצא מקור לזה"[15].
כהוראה למעשה, הרבי מבקשו להתדבר בדבר איסוף הניגונים ורישומם עם כל "יודעי פרק בשיר, וגם לבא בכתובים עם מי שנדרש לחקור אחרי ניגונים...".
המלאכה נשאה פרי, ואט אט החלו להגיע אל הרבי רישומי תוים חדשים ממקומות שונים. כדוגמא הרי לפנינו אישור קצר של הרבי מאותה שנה, לא נודע למי[16]: "הניגונים נתקבלו ומנגנים אותם".
לאחר כשנתיים, במר-חשון תרח"ץ, על מנת לקדם ולהגדיל עוד את מלאכת אסיפת הניגונים, כ"ק אדמו"ר הריי"צ מבקש ממערכת 'התמים' לפנות במכתב לכל אלו שזכו להיות מקבוצת המנגנים בישיבה בליובאויטש – המפוזרים עתה במדינות שונות, בארץ הקודש ברוסיה באנגליה ועוד – עם בקשה הבאה[17]:
"למצוא מי שיכול לכתוב תוי נגינה בטוב ובדיוק, ולנגן לפניו את הנגונים, והוא יכתבם.. בכתיבה תמה, כי יהיה ברור להקורא"..
הצעד הסופי לשיכלול מטרה זו היה כאשר כ"ק אדמו"ר הריי"צ ייסד את חברת ניח"ח (בשנת תש"ד, בברוקלין נ.י.), אשר מטרתה הראשונה היא "לאסוף את נגוני חב"ד הישנים, לנקותם מהשגיאות בעזרת תלמידי התמימים הקשישים שלמדו בליובאויטש, ולכתבם בתוי נגינה על ידי מומחה לדבר עפ"י ועד מבקר, ולסדרם לדפוס"[18].

הרפתקאות ההדפסה
קרוב לעשור שנים ארכה מלאכת האסיפה והכתיבה מראשיתה (תרצ"ו – תש"ה), וכמה שנים נוספות התעכבה ההדפסה, עד שסוף סוף יכלו לברך על המוגמר – "ספר הניגונים" כרך ראשון, אשר כלל 175 ניגונים, לערך בחודש כסלו שנת תש"ט[19].
זמן קצר לאחר מכן, באגרת מא' אדר תש"ט אל "המוסד ניחח", כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ על הצעתם בעידוד מודגש[20]:
"במענה על כתבם אודות המשכת סידור ניגוני חב"ד ולהכינם לדפוס כבחלק הראשון עם ביאורים וסדר קבלתם, – נכון במאד".
בינתיים כ"ק אדמו"ר הריי"צ נתבקש בישיבה של מעלה, כך שהוראתו זו הפכה לכעין אחת מצוואתיו אל הדור הבא. בכל אופן, מלאכת האיסוף לכרך הבא של ספר הניגונים נתחדשה שוב ע"פ דרישתו והוראתו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
בד בבד מלאכת האיסוף הוכפלה פי כמה, כיוון שבאותן שנים יצאו מספר רב של חסידים (שבזכרונותיהם אצורים עשיריות ומאות ניגונים) מאחורי מסך הברזל, והתאפשר הקשר עמם. כמו כן באותה תקופה החלה אפשרות נגישה יותר של הקלטה באמצעות הפונוגרף.
בשנת תשי"ז[21] יצא לאור הכרך השני, כהמשך לכרך הראשון (ולאחמ"כ נדפסו שניהם בכרך אחד), ובו 35 ניגונים נוספים. את דברי הפתיחה מסיים העורך בנוסח הבא: "עומדים אנו עדיין באמצע העבודה, ועוד יש לפנינו אוצר רב של ניגוני חב"ד, שמספר גדול מהם כבר נמצא תחת רשותינו ומחכים לעבדם ולהכינם לדפוס ... ואנו תקוה שברצות ה' נזכה לפרסמם בדפוס בעתיד הקרוב".
אולם דא עקא, עורך ספר הניגונים אשר מונה ע"י כ"ק אדמו"ר הריי"צ לעמוד בראש חברת ניח"ח ולנצח על המלאכה – הרי הוא הרה"ח ר' שמואל זלמנוב ז"ל – הלך לבית עולמו, ושוב שבתה המלאכה, עד אשר על פי הוראה מחודשת מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, נטל בנו ר' ישראל יוסף על עצמו את השלמתה. וכך, בשנת תש"מ, יצא החלק השלישי של ספר הניגונים, ובו 137 ניגונים.







[1]  עיין התמים כרך א' ע' 159, בנידון מה שהחסידים לא היו מעלים על הכתב סיפורים.
[2]  "נגינה לאור החסידות" ע' 113 ואילך.
[3]  אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"ג עמ' תמו, בשולי הגליון.
[4]  עדות אדמו"ר הריי"צ באגרו"ק ח"ב ע' רט, ובלקו"ד ליקוט ב' ס"ו. וראה גם רשימות חוב' יד.
[5]  בכל הבא בפסקה זו ראה בהרחבה "נגינה לאור החסידות" ע' 19 ואילך, 151, 163.
[6]  ראה סנהדרין לה, א ופירוש רש"י שם ד"ה ליבא. נתבאר בד"ה וידעת תרנ"ז (עמ' מו). כן הגדיר את הניגונים ר' שמואל זלמנוב בפתיחתו לס' הניגונים ח"א ('ראשית דבר' עמ' י).
[7]  כמסופר בהרחבה בספר הניגונים ח"ב "הקדמה לתוי הנגינה" (עמ' מו ואילך).
[8]  עיין בלוח היום יום ג' תמוז.
[9]  מדה קטנה.
[10]  תהלים קיט, קכו. ראה גיטין ס, א מפסוק זה בנוגע לכתיבת תורה שבעל פה.
[11]  אגרות קודש שלו ח"ג ע' תמו בשוה"ג.
[12]  אגרות קודש שלו ח"ג ע' תמו.
[13]  אגרות קודש שלו ח"ג ע' תמז.
[14]  אגרות קודש שלו חי"ג ע' רמה.
[15]  וראה אגרות קודש שלו חי"ג ע' רמה בשוה"ג אודות פרטי הסכומים.
[16]  אגרות קודש שלו חי"א ע' רצב.
[17]  אגרות קודש שלו ח"ד עמ' קע-א.
[18]  אגרות קודש שלו ח"ח עמ' שלח. וראה כמה הוראות נוספות בנוגע לעריכת ספר הניגונים שם עמ' תג ועמ' תקלט.
[19]  מבוא לאגרות קודש הנ"ל ח"ח עמ' 16. באגרות קודש שלו ח"ט עמ' פח-ט אודות תוי ניגונים שנשלחו מתלמידי תומכי תמימים בשנגהיי (סין).
[20]  נדפסה בפתיחה לכרך השני של ספר הניגונים.
[21]  שכן מוקדש ליו"ד שבט תשי"ז. אך בפתיחה לכרך השלישי נאמר כי הכרך השני י"ל בתשי"ח וצ"ע.

תגובות

כתבות נבחרות

דעם רבי'נס ניגון

ר' זלמן הבלין: ניגון שכולו כנפיים

ניגון ברכת כהנים

ניגון לר' מיכל מזלוטשוב

טעמי נגינה של תהלים

ניגון לר' אשר מניקולייב

ניגון כלות הנפש

ניגון לר' זלמן זלטופולסקי

תכירו את ניגון הניצחון

ניגון דונאי