ניגון הלימוד המסורתי: ניגון גמרא וניגון מאמר

ניגון תורה לחוד, ניגון תפילה לחוד

מדברי אדמו"ר הרש"ב בשיחת קודש^[1]:

שני העולמות של תורה ותפלה, חלוקים לא רק בזמן, ד"זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד"^[2], אלא הם חלוקים אפילו בניגוניהם, אינו דומה ניגון של תורה לניגון של תפלה.

כמו שבניגון של תפלה ישנם כמה אופני ניגונים שונים^[3], וכולם תחת תואר "ניגון של תפלה", כן גם בניגון של תורה, קיימים כמה אופני ניגונים^[4], אם כי בכללות כולם משתייכים ל"ניגון של תורה".

אזכור של אחד מאופני "ניגון של תורה" מוצאים אנו בספר המנהגים – חב"ד^[5], וכך נאמר שם:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א נוהג – כשמתפלל לפני התיבה לומר, סיום עכ"פ^[6], דהברייתות דר' ישמעאל כו' י"ג מדות כו' בקול הנשמע (למנין המתפללים) ובניגון כמו לימוד. וכן (הסיום ד)אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים כו' קודם עלינו, והסיום דלימוד המשניות שלאחרי התפלה..."

הטעם על כך בפשטות הוא, מפני שקטעים אלו אכן אינם "תפילה" והם נאמרים בתור "לימוד", כפי שמוכח גם מזה שלאחר קטעים אלו נאמר "קדיש דרבנן" – קדיש, שנתקן לאמרו לאחר לימוד פסוק או דרשת פסוק^[7].

 

מקורות למנהג: שינוי נגינה

מצאתי מקור קדום למנהג זה של שינוי הנגינה בין קטעי תפילה לבין קטעי לימוד, האמור בספר המנהגים חב"ד[8]:

·       בקיצור השל"ה (מס' חולין, הנהגת התפילה): "ומשנה 'איזהו מקומן' צריך לומר בניגון המשניות, וכן ברייתא של ר' ישמעאל יאמר בניגון של גמרא"!

·       וכן מביא ה'אליה רבה'[9]: "כתב של"ה [מסכת תמיד, נר מצוה ד"ה קול לו] שמעתי מאחד מגדולי הדור, כשהיה אומר 'איזהו מקומן' ו'במה מדליקין' ו'פיטום הקטורת', היה אומר בקול ניגון כלימוד משניות, ולא כהמונים שהכל שוה אצלם ע"כ".

·       "פרק 'איזהו מקומן' יאמר בניגון משנה" ('אור צדיקים' לר' מאיר פאפירש, מחבר הספר 'מאורי אור' הנזכר בחסידות, והמביא את הנהגות האריז"ל).

 

ניגון-לימוד המדובר

כיום ניתן לשמוע את שלושת הקטעים הללו מתוך הקלטה של תפילת הרבי^[10]. ואכן שומעים בבירור, שקטעים אלו נאמרים ע"י הרבי לא בנעימה הרגילה של התפילה, כי אם בנימה מיוחדת, הוי אומר – "בניגון כמו לימוד". להלן התווים של תנועה זו (על המילים "דבר הלמד מענינו – ודבר הלמד מסופו", ואותה התנועה גם על המילים "אמר ר' אלעזר – אמר ר' חנינא", ו"מחט שהיא נתונה על מעלת המערה כו'"):

[גם בפתיחה של שחרית, על הפסוק הראשון "הודו להוי' קראו בשמו" – נשמעת בתפילת הרבי תנועה דומה, אך מיד בהמשך יש הטיה לניגון תפילה, ומשם ואילך משתנה הניגון ולא חוזר שוב "ניגון כמו לימוד" עד לסיום התפילה בקטעי לימוד שאחרי "קוה" כנ"ל].

 

דוגמא בניגון 'אנה אמצאך'

מעניין לציין, שבתנועה דומה לזו מתחיל הניגון "אנה אמצאך" של ר' לוי יצחק מבארדיטשב. אולי אפשר לומר, שמילים אלו – "אנה אמצאך רבונו של עולם, ואנה לא אמצאך" (ועד"ז בחזרה על אותו התוכן באידיש, באותה המנגינה), הם כעין "דיון" ו"פלפול" בין האדם לבין עצמו. "אנה אמצאך" – היא שאלה, כמובן שאלה המופנית מן האדם כלפי עצמו. הקטע הבא, "ואנה לא אמצאך", הוא בעצם תשובה ניצחת לשאלה הנ"ל, הסותרת את הנחת היסוד של השאלה, ומראה כי אדרבה, השאלה (הראשונה) בלתי תקינה מעיקרה, והשאלה מתהפכת לגמרי^[11].

 [גם הניגון "שני מכתבים אל הרבי מליאדי" מתוך המחזמר "איש חסיד היה", פותח בתנועה זהה על המילים "וו מעסטעצ'קו לאדיניו – א פינטעלע; וו מאהילאווסקיו גובערניו – א פינטעלע"].

 

הסבר מוזיקלי: ניגון שקלא וטריא

כעת יש לגשת לשאלה, במה נחשבת תנועה הנ"ל ל"ניגון כמו לימוד", או לשאלה כללית יותר, מה הוא בעצם "ניגון כמו לימוד".

הקו המלודי הכללי כאן הוא בצורה כזו:

אחד מיסודות הלימוד, על כל פנים בלימוד תלמוד בבלי והמסתעף ממנו, הוא דיון בהליך של שאלה – תשובה, קושיא – פירוק. במובן הרוחני והפנימי, כפי שמבואר בחסידות, השאלה היא "רצוא", והתשובה היא "שוב".

הניגון הנ"ל ('ניגון של לימוד') מורכב משתי תנועות. התנועה הראשונה – היא תנועה של 'רצוא', ואילו התנועה השנייה – היא תנועה של 'שוב'. זה מתבטא לא רק בעליה ובירידה, אלא גם בדרגות הצלילים בסולם המוזיקלי: התנועה הראשונה עולה מלמטה למעלה אל הדומיננטה, שהיא דרגה של 'רצוא', ואילו התנועה השנייה מגיעה חזרה אל הטוניקה, דרגת ה'שוב'. (דרך צליל ממוצע ומתווך ביניהם, המדיאנטה)^[12].

·       מעניין ששלושת צלילים אלו יחד, יוצרים 'אקורד' (מינורי), שהוא 'שיר משולש'. ויש לקשר זאת עם הביאור בחסידות, שתורה היא בחי' שיר משולש^[13], ועל התורה נאמר "קול ה' בהדר" – תפארת, שכלול מחסד וגבורה, 'שיר משולש', והוא קול התורה שכלול מאש ומים, כידוע שהתורה היא בחי' תפארת^[14].

 

ניגון של לימוד החסידות

עד כאן דובר על ניגון של לימוד, השייך ללימוד הנגלה (משנה, גמרא).

ניגון זה שונה מניגון אחר "של לימוד" הרגיל בלימוד החסידות, והוא הניגון בו הרבי אומר מאמר דא"ח, כזה:

בתנועה זו, משתתפים שני צלילים מרכזיים. צליל בסיס נמוך (בתווים הנ"ל: 'מי'), וממנו מדלגים, לפחות פעם אחת במשפט, לצליל גבוה (בתווים הנ"ל: 'לה'). ביניהם מרווח של 'קוורטה' (4 דרגות) – שהוא מרווח רחב יותר לעומת מרווחי ה'טרצה' (3 דרגות) שבניגון הקודם, ובנוסף, יש בו "נגיעות" בצליל 'לה' תחתון (תחילת תיבה שנייה בתווים הנ"ל), שיוצר מרווח של 'אוקטבה' בזינוק, היוצר מרחב גדול, ועליות שלא בסדר והדרגה.

בלימוד החסידות – בפנימיות התורה – "לית תמן קושיא ומחלוקת"^[15] ("אין שם קושיה ומחלוקת"), ולכן איננו בדרך "פלפול" קושיא ותירוץ, כי אם בדרך המשכה מלמעלה למטה. [החילוק בין נגלה לחסידות הוא ע"ד החלוק בין תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי^[16], אור ישר ואור חוזר].

ההבדל הזה ניכר גם בכיוון תנועת הניגון: בניגון של נגלה, התנועה פותחת בעליה (שאלה) ואז ירידה (תשובה), ואילו בחסידות, התנועה פותחת בירידה והמשכה.

 

ניגון סדר נגלה, ניגון סדר חסידות

בקובץ 'התמים'^[17] מופיע תיאור, מבחור שהגיע "לתהות על קנקנה" של ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, בשנת תרנ"ט:

"פעם אחת נכנסי לאולם הגדול של הישיבה . . והנהו מלא מפה אל פה בחורי חמד . . ושוקדים בלימודם בחיות והתלהבות גדולה. הקול יעקב הולך וחזק, שומע אתה ניגונים תלמודיים ערבים ומתוקים המושכים את נפשך בעונג נפלא, ראיתי את המראה ואשתומם כשעתא חדא, מחזה נהדר כזה של הרבה עשרות בחורי חמד לומדים ברתיחת והתלהבות הנפש כזו, עוד לא ראיתי מעולם.

עמדתי ככה שעות ארוכות והתבוננתי על המראה, והנה השעה השמינית בערב הגיעה. פתאום נפסקו הקולות וכרגע דומית שקט שררה באולם, הלומדים סגרו ספריהם, הגמרות והשו"ע שלמדו בהם כל היום. וכעבור רגעים אחדים פתחו ספרים אחרים, תניא, לקוטי תורה וכתבי יד שונים, שוב התחילו ללמוד בקול גדול, אבל קול הניגון נשתנה בצורתו, תנועות אחרות אתה שומע עכשיו. תנועות דקות ממושכות המעוררות את הלב, כן, בפני הלומדים מכיר הנך כעת רציניות והתעמקות יתירה.

הרהבתי עוז בנפשי ונגשתי אל אחד הלומדים ושאלתי ממנו על מהות הלימוד שלומדים עכשיו, האם זה קבלה או מעשה מרכבה? – כן שערתי בנפשי מניגון המסתורי ומהתעמקות הנפש הנסוכה על פני הלומדים".

·       בספר 'מערבולת התמורות' של מרדכי לזר נמצא "סוגיא ניגון" רשום בתווים, אודותיו כותב: "ניגון אחר, היינו, בני הישיבה, שרים בזמן לימוד הגמרא, ביחוד כשהגענו לסוף איזה סוגיה בתלמוד, שלא ניתן בנקל להבינה וכשירדנו לעומקא דסברה וידינו על העליונה, היינו גומרים בניגון זה".