ניגוני יוונים ישמעאלים - והלויים
ב"ה
ניגוני
יוונים ישמעאלים - והלויים (!)
-
במאמרי אדמו"ר הזקן -
מדור: עבודת הבירורים בנגינה; נגינה בבית
המקדש
הרה"ת
לב לייבמן
סגנונות מוזיקה מנוגדים
בכמה מדרושי
אדמו"ר הזקן[1]
נסוב הדבור אודות ניגוני אומות העולם: ההבדל
באופי הניגונים בין הישמעאלים לאדומים (או: יוונים). לאחר ביאור בהבדל המהותי שבין
אומות הללו בשרשן ע"פ תורה – אשר הישמעאלים נשתלשלו ממידת החסד והאדומים (והיוונים[2])
ממידת הגבורה – מכאן נובע גם ההבדל באופי ניגוניהם:
"... ולכן יש חילוק בניגונים שלהם, שאצל ישמעאל הנגינה היא בעצבות,
וביון הנגינה היא בחדוה"[3].
במאמרים נוספים של
אדמו"ר הזקן נמצאים שינויי לשונות קלים, כאשר הכוונה אחת היא: במקום ניגוני 'עצבות'
מופיע: ניגונים של 'יגון ומרירות'[4] או ניגוני
'מרה שחורה'[5] (=מלנכוליה),
ובמקום ניגוני 'חדוה' מופיע: ניגונים של 'שמחה'. קיים גם ניסוח המדבר לא על אופי הניגונים
אלא על מטרתם ופעולתם על הנפש: "הניגונים של אדו"ם הם רק לעורר השמחה והניגונים
של הישמעאלים הן לעורר העצבון"[6].
'רוב' ניגונים
באחד מדרושי אדמו"ר
הצמח צדק נמצא[7]:
"על פי רוב בארץ אדום מנגנים ניגונים של שמחה ובארץ ישמעאל מנגנים ניגונים
של מרירות".
והיינו: ודאי שגם בארץ
אדום מנגנים ניגוני יגון ועצבות כגון במאורע מצער של אבדן כו', אולם עיקר ניגוניהם
– "כברירת מחדל" – יהיו בעלי אופי שמח ועליז. וכן לאידך גיסא, ודאי שגם בארץ
ישמעאל, מנגנים ניגון שמח במאורע שמח כגון שמחת חתן וכלה, אולם עיקר ניגוניהם –
"כברירת מחדל" – יהיו בעלי אופי של מרירות.
התכללות בניגונים
בפרטיות יותר, כתב
אדמו"ר האמצעי[8], שניגוני
הישמעאלים הם "בעצבות, וכלול החדוה בהעלם", לעומתם ניגוני היוונים שהם
"בחדוה וכלול בו מן העצבות".
היינו: בנוסף לכך שגם
לישמעאלים יש מיעוט ניגונים בשמחה, הנה גם בניגוני העצבות שלהם, כלול טעם של שמחה,
אלא שאיננו ניכר כל כך כלפי חוץ לעומת טעם העצבות הגובר והעיקרי. וכן לאידך גיסא, בניגוני
היוונים השמחים, כלול טעם של עצבות אלא שהוא בהעלם ובלתי מורגש כל כך.
[אולי המקור לכך נעוץ
בדברי אדמו"ר הזקן אודות התכללות המדות שבאומות אלו: "יון
הוא בטבעו כנ"ל [גבורה שבחסד], ומנגן בגבורה בשמחה, וישמעאל הוא חסד
שבגבורה מנגן מרורות למו"[9]].
מקור וסימוכין
כעין "מקור"
לדברי אדמו"ר הזקן ניתן למצוא בדברי ר' מנחם די לונזאנו (ה'שי-ה'שפו) בספרו שתי
ידות[10]:
".. לחן הישמעאלים .. לחן לב נשבר ונדכה".
דברים אלו נכתבו כ-200
שנה לפני אדמו"ר הזקן ע"י אחד מגדולי ישראל "אביר התורה"[11],
שהיה בין היתר גם "משורר גדול"[12], והשתמש
בלחנים שונים לעבודת ה'. נדודיו של ר' מנחם די לונזאנו היו באזורי סוריה טורקיה ואיטליה[13],
כך שאכן יכל הוא להשוות מקרוב בין סגנונות המוזיקה עליהם מדבר אדמו"ר הזקן (ולהעיר
כי אותה תקופה היתה עת "פריחה" למוזיקה של אומות העולם באיטליה).
מה היא סיבת החילוק
בניגונים?
הכלל אומר כי
"תענוג תמידי אינו תענוג"[14]. לפיכך
האדם מתענג דוקא מן ההיפוך אל הטבע העצמי שלו. בתור דוגמה לכך, מי שחם לו יתענג ממים
קרים דוקא, ומי שקר לו יתענג ממים חמים דוקא[15].
הוא הדבר גם בניגונים:
האדם העליז בטבעו, יתענג מניגון מרירות דוקא, והאדם העצב – יתענג מניגון שמחה.
על כן ישמעאל, שהוא
בנו של אברהם אבינו, טבעו במדת האהבה והחסד, והוא "חסד דקליפה"[16],
התענוג שלו דוקא בניגוני מרירות (שהם בחי' גבורה), לעומת זאת אדום בנו של עשו[17],
שבא מיצחק אבינו, מדתו מדת הפחד והגבורה בטבעו, ותענוגו דוקא מניגוני שמחה (שהם בחי'
חסד)[18].
מדוע נקט אדמו"ר
הזקן בשתי דוגמאות אלו דוקא?
מסתבר כי "דרך
כללות, שתי אומות הללו – אדום וישמעאל, בחינת חסד וגבורה – כוללים כל פרטי ההתחלקות
דשבעים אומות"[19].
הוי אומר, שכל ניגון
נכרי (או במובן הרחב: יצירה מוזיקלית) מכל אומה שהיא, משתייך באופן כללי לאחת משתי
הקבוצות: או לניגוני אדום או לניגוני ישמעאל.
מדוע מדברים בחסידות
על ניגוני האומות?
מענה לכך – איזו הוראה בעבודת ה'
ניתן להפיק מאופי ניגוני אומות העולם[20]
– נמצא בביאור ארוך מאדמו"ר האמצעי, להלן מספר מובאות ממנו:
לעתיד לבוא – "כל אומה יהיה
לה עלייה ובירור בניגון המיוחד לפי אופן שורש מדריגתה, אם מחסדים או גבורות"[21].
היות ובירור אומות
העולם זהו תפקיד המוטל על בני ישראל[22], והמברר
צריך להתלבש בלבושי המתברר[23], על
כן גם ניגון בני ישראל (לצורך בירור האומות) צריך להיות בהתאם לאופי המשפיע על אותה
האומה:
"חושך דקליפת
אדום מתברר בניגונים של שמחה דזרעא דאברהם, .. חושך דקליפת ישמעאל מתברר בניגונים
של עוצב ומרירות ע"י זרעא דיצחק"[24].
בעומק יותר, עניין
זה יש בו ללמד לא רק על טבע האומות, אלא גם על טבע בני ישראל הנמצאים בגולה באותן האומות.
וזאת על יסוד הנאמר בזהר הקדוש[25]: זרעא
דאברהם בגלותא דאדום, וזרעא דיצחק בגלותא דישמעאל. מאמר זה מורה כי טבע בני ישראל מנוגד
לטבע האומה בה הם נמצאים. אדמו"ר הזקן[26] מבאר
זאת בכך, שכל אחד מברר את מה שהיפך מעצמו, המנוגד לו.
לפיכך, "נפשות
בני ישראל הנולדים תחת ממשלת שר של אדום, שהן מבחי' אברהם ..., טבעם
להתפעל בנפשם מניגונים של עוצב ומרירות בתפילה"[27],
אולם למרות טבעם זה,
היות ועליהם לברר את קליפת אדום, לכן "עליות נשמות דאברהם בגלותא דאדום הוא
ע"י ניגונים של שמחה וחדוה"[28] (ומבאר
כי השמחה של ישראל היא היפך השמחה של אדום, שזו שמחה הנובעת מישות וזו שמחה הנובעת
מביטול).
ועל דרך זה בבני ישראל
הנולדים בממשלת שר של ישמעאל: "עליות הנשמות דזרעא דיצחק .. בגלותא דישמעאל
.. הניגונים שבהן עולין נשמותיהם בצלותא כנ"ל המה בבחי' העוצב והמרירות דוקא"[29];
".. ולכך עליות והתכללות הנשמות דזרעא דיצחק בגלותא דישמעאל הן בניגונים של
עוצב ומרירות דוקא"[30].
אולם, למרות שהיום
רוב בני ישראל ככולם נמצאים תחת מלכות יוון ואדום [ראה לקמן בסמוך], שבירורם הוא ע"י
ניגוני שמחה (כנ"ל), בכל זאת כעת לקראת הגאולה, עליה נאמר ליצחק
"כי אתה אבינו"[31], וזרעו
של יצחק נמצא בגלות ישמעאל – לכן צריך להיות הבירור ע"י ניגונים של מרירות[32].
ולאחר שמאריך בביאור מעלת הגבורות, שע"י המרירות מן הריחוק מגיע לתכלית רוממות
העצמות ב"ה, מסכם: "ובכל זה יובן ממילא בעת קץ בזמן הגאולה אי אפשר להיות
כי אם בבחי' זרעא דיצחק אשר בגלותא דישמעאל דוקא שהוא הניגונים של עוצב"[33].
[ואולי מטעם זה, רוב
ניגוני החסידים (כולל גם, רוב הניגונים שלימד כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) הם
ניגוני דביקות ומרירות כו'. ולהעיר מניגונו של שאמיל, שהיה מוסלמי, ויש בהתהפכות ניגון
זה בירור לקליפת ישמעאל].
נמצא על כל פנים כי
לאופי ניגוני אומות העולם ישנה השלכה הנוגעת אל עבודתם של בני ישראל.
לאילו אומות התכוון
אדמו"ר הזקן?
במקורות חז"ל
ידוע כי "איטליא של יוון, זה כרך גדול של רומי"[34].
עובדה זו מובילה אותנו לקשר את "ניגוני יוון" עם המוזיקה היוונית העתיקה,
ובהמשכה – התפתחות המוזיקה הקלאסית בימי הבינים, אשר חלק נכבד ביותר לקחו בזה
חכמי אומות העולם שבאיטליה (ועד שרוב המונחים במוזיקה הקלאסית עד ימינו הם בשפה האיטלקית
והלטינית).
במושגים של תקופת אדמו"ר
הזקן, כדוגמא לאומות בהן נתפזרו רבים מבית ישראל, נאמר:
-
אדום היא מלכות
פולין[35]: עלילות
הדם הבלתי פוסקות שספגו היהודים בפולין הינם ביטוי של "על חרבך תחיה" האמור
על עשיו אבי אדום, שיצא מן ה"גבורות" של יצחק.
-
יוון היא מלכות
רוסיה[36]: בית
המלוכה הרוסי ראה את עצמו כממשיכה של קיסרות רומי וביזנטיון, שהיא תרבות יוון ורומי[37].
אדמו"ר האמצעי
כתב כי היום, רוב בני ישראל ככולם נמצאים תחת מלכות יוון ואדום[38].
בלשון הפוסקים[39] – בכללות
בתואר 'ארצות אדום' הכוונה היא למדינות הנוצרים. גם מתוך "ארבע הגלויות"
עליהן ניבא דניאל, נמצאים אנו כעת ב'גלות אדום'[40].
תחת המונח 'ניגוני
הישמעאלים', בפשטות, הכוונה היא למוזיקה שנולדה בארצות ערב המוסלמיות.
ביאור מוזיקלי
נראה כי בדברי אדמו"ר
הזקן טמונה השוואה כללית בין המוזיקה המערבית לבין המוזיקה המזרחית. היות ומדובר על
שטח רחב ביותר של מוזיקה הן בצד המערבי והן בצד המזרחי, המוזיקולוגים התקשו מאד לתת
הגדרה מכלילה לאפיין את הצדדים הנ"ל[41]. נראה
כי רק בראי התורה, ועל יסוד היכרות עם השורשים הרוחניים של אומות העולם, הגדיר אדמו"ר
הזקן את עומק ההבדל שבין סגנונות המוזיקה הנ"ל. אולם לאחר גילוי תורני זה, ניתן
להיווכח בנכונות ההגדרה גם מבחינת עצם החומר המוזיקלי:
המוזיקה הערבית (ישמעאלית)
העממית, או בכללות יותר – המוזיקה המזרחית, בנויה על סולמות מוזיקליים הנקראים
"מאקאמים". סקרים שנעשו מראים, כי לרוב המאזינים שלא הורגלו לסגנון מוזיקלי
זה, המוזיקה הערבית נשמעת בעלת יגון ועצב[42]. מן
הגורמים המוזיקליים האפשריים לכך הם מרווחי רבעי הטונים[43]
(שבמאקאם) וכן מרווחים זעירים "מכווצים" המופיעים לעיתים בזה אחר זה – המקנים
למוזיקה אופי דכאוני ומהורהר[44].
באשר ל"ניגוני
יוון ואדום", אם לתרגם זאת כמוזיקה רוסית עממית ומוזיקה פולנית עממית (ה"פולקלור"
הרוסי ו"פולקלור" הפולני), סגנון שמבטא את הליך הנפש המקורי של העם – שעל
כך נסוב הביאור של אדמו"ר הזקן, ניתן לציין את העובדות הבאות:
-
מסמלים המובהקים
של המוזיקה הרוסית העממית היא ה'בללייקה' – כלי נגינה הנושא לרוב פן קליל ועליז.
-
המוזיקה הפולנית
העממית התפרסמה בכל אירופה בשל ניגוני-ריקוד החגיגיים והקצביים שייצרה.
אך אם לקחת את המונח "ניגוני
יוון" במובן רחב יותר, של מוזיקה קלאסית כנ"ל, וכתוצר של "חכמת יוון",
עדיין נוכל לומר כי סולמות הבסיס עליהם מושתתת מוזיקה זו (הסולם המז'ורי והמינורי)
ביחס לסולמות הבסיס של המוזיקה הישמעאלית – הם בעלי אופי של שמחה.
באחד ממאמרי אדמו"ר הזקן מופיע
ניסוח המוסיף לכאורה פן חדש לניגוד שבין הסגנונות: "יון .. ומנגן בגבורה
בשמחה"[45]. המוזיקה הקלאסית בכללותה יש בה אופי של "גבורה"
(לא רק במארש ניצחון צבאי אלא גם במוזיקה תזמורתית לענפיה), לעומתו מוזיקה הישמעאלית
מהולה באופי של הכנעה.
סגנון שירי הלויים
במקום אחד – והוא בדרוש
אדמו"ר הזקן מפורים תקס"ג – נמצא חידוש נפלא בסוגיא זו: בהמשך לביאור ניגוני
אומות העולם, מבאר אדמו"ר הזקן – ביחס לביאור הנ"ל – אודות אופי ניגוני הלויים
בבית המקדש[46] (!)
וכה נאמר שם, בהמשך
לנושא ניגוני הישמעאלים שבמרירות: "... והיינו שיר הלוים על הקרבן בנעימת קול
לבסומי קלא כו' שהי' בדרך מרירות כידוע בניגון הטעמים דזרק"א כו'
..."[47].
ובנוסח נוסף מן המאמר,
בהמשך לנושא ניגוני הישמעאלים שהם במרה שחורה, והפעם בליווי הסבר: "וכן בישראל
ג"כ מקבלי' תענוג מניגון של מרה שחורה מפני שהם מדרועא ימינא דקדושה וד"ל"[48].
במילים אחרות, שרשם
של בני ישראל הוא במידת החסד העליונה[49] [סימני
האומה גומלי חסדים], ולזאת נטיית ניגוניהם היא אל קו המרירות, על יסוד העיקרון המבואר
אודות ניגוני ישמעאל.
בדברים אלו טמון לכאורה
המפתח להבנת השאלת השאלות בנושא המוזיקה היהודית – מה היא מוזיקה יהודית מקורית טהורה,
המנוטרלת מהשפעה זרה מבחוץ. זוהי בעצם המוזיקה מהתקופה שלפני החרבן והגלות לשדות זרים,
המוזיקה שהושמעה בבית מקדשנו. ידוע כי לאדמו"ר הזקן היתה קבלה ומסורת אבות בדבר
צלילי נגינה עתיקה זו[50], אך
מסתבר שביסודה ניצב גם הסבר תורני המגדיר את אופייה בהתאם לשורש נשמות ישראל וצור מחצבתם.
הסבר זה נמצא במילים הנ"ל.
כמובן, אין להסיק מניסוח
והשוואה הנ"ל כי ניגוני בני ישראל הם זהים – להבדיל – לניגוני ישמעאל. אולם אכן
ניתן להבין מכאן כי המוזיקה היהודית השרשית יש בה פן של מרירות והכנעה הרבה מעבר למה
שניתן להעביר בסולמות המז'ור והמינור (ובמקצבים) הקלאסיים.
בניגוני החסידים, כמשל
למוזיקה יהודית מסורתית, ניתן להבחין לעיתים בצלילים היוצאים ממערכת 12 הטונים[51].
לאו דוקא ששיטה זו דורשת תורה חדשה לגמרי במערכת הסולם (כמערכת המאקאמים הסבוכה), ולכאורה
אין בנגינה זו אלא הטיה מבוקרת ומכוונת של צלילים מסויימים – אפקט מוזיקלי המקנה להם
גוון עשיר בלתי רגיל. כמו כן, מקצב חפשי יותר בניגונים מאפשר ביטוי נפשי עמוק יותר.
אם מדובר על הגדרת
סולם הצלילים היהודי, לכאורה כאן המקום להתייחס לסולם ה"פריגיש" המיוחס בתור
סולם יהודי עתיק יומין[52]. מעניין,
כי המרווח הייחודי שבסולם זה (טון וחצי הבא אחרי חצי טון) מקנה לו גוון בעל דמיון ונטייה
אל המוזיקה המזרחית[53] (!)
בתור הדגמה, לפנינו
תווי ניגון חב"ד מסורתי המכונה "הפלפול", שהבבא הראשונה שבו מבליטה
לכל אורכה את הגוון הנזכר, החל מהפתיח בצלילים הראשונים:
[1] נוסף על המקורות שיבואו לקמן, ראה
מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג ח"א ע' שצג-שצד. יהל אור ע' שעג-ד. תורת חיים
שמות (בהוצאה חדשה) שנב, ד. באריכות רבה – שערי תשובה (לאדמו"ר האמצעי) פט, ד
ואילך.
[2] בפרטיות יותר, אודות החילוק בין יוון
ואדום (אשר יוון נוטה לחסד) ראה מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב ע' רפב.
[7] אור התורה בראשית כרך ד' (פ' חיי שרה)
ע' תשצג. ויש להעיר כי אין בדבריו אלו הסתייגות לדברי אדמו"ר הזקן כי אם ביאור
כוונת קדשו, שכן על פי תורה הולכים אחר הרוב, ורובו ככולו.
[10] סה, ב. ועיין שם קמב, א עוד בחילוק
בין ניגוני הישמעאלים לניגונים אחרים. ועיין שם קמא, ב גם לענין כלי נגינה.
[16] ראה אגרת הקודש ס"ב. וראה בביאורי
החסידות למאמר חז"ל (פסחים נו, א) אברהם יצא ממנו ישמעאל יצחק יצא ממנו עשו. לקוטי שיחות כרך כ' ע' 102 הערה 26-27. תורת חיים בראשית פח, ב. שמות
מג, א. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ב ע' תקלח
[18] תורה דומה מובאת בשם הרה"ק ר'
ישראל מרוז'ין (בן דורו של אדמו"ר הצמח צדק): הקוזאק הוא בעל מרה שחורה, לפיכך
מנגן ניגוני 'קוזאק' שמחים, כדי להתחזק. הוואלכי הוא עליז, לפיכך מנגן ניגוני תוגה,
כדי שלא תצא נפשו מרוב שמחה. (נעתק ותורגם בספר 'המסע האחרון' (מונדשיין) ע'
99 הערה 31).
[19] מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות
התורה ח"א שם. שערי תשובה צא, א (והנסמן שם בהערה 6). ספר הערכים חב"ד כרך
ב' מערכת אומות העולם ע' שכז, ושם (מהצ"צ): ל"ה אומות מעשו ול"ה אומות
מישמעאל. וראה ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 157.
בנוגע לניגוני יוון, יש להעיר שאף חז"ל דברו בכמה מקומות
(אם לחיוב ואם לשלילה) אודות כתב יווני, חכמה יוונית, וגם אודות זמר יווני
(חגיגה טו, ב). ואמרו כי "יפיותו של יפת" הוא יוונית (מגילה ט, ב).
[20] נוסף על כך שעצם הלימוד בתורה
ע"ד ניגוני אומות העולם פועל בהם בירור בדרך ממילא (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ב
ע' קפב וש"נ. ושם בהמשך מבואר ההפרש בתורה גופא, בין אופן הבירור ע"י גליא
דתורה לאופן הבירור שע"י פנימיות התורה).
[34] מגילה ו, ב. וראה ב"ר פל"ז.
לקוטי שיחות כרך ט' ע' 389, כרך י"ט ע' 573. בכתובים (דניאל ח, כא) מכונה אלכסנדר
מוקדון בשם "מלך יון". לכללות הסוגיא ראה הנסמן בתורה שלמה פ' נח י, ב. וע"פ
חסידות – ראה מגדל עוז (מונדשיין) ע' תנב ואילך.
כאן חשוב להבהיר, כי למרות שבא סנחריב ובלבל את אומות העולם,
וכן היו תהפוכות נוספות במשך הדורות, (אשר מסיבה זו מספר האומות היום איננו במספר שבעים
כבפרשת נח), מכל מקום לאומות הגדולות ישנו שר מיוחד למעלה (ספר הערכים חב"ד כרך
ב' ע' שכג וש"נ), ועל דרך זה יש לומר גם לגבי נטיית האומות לחסד או לגבורה שעל
כך מוסבים דברי אדמו"ר הזקן.
[35] מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב
ע' רפב (נדפס גם במאמרי אדמו"ר הזקן ענינים ח"א ע' קכד). ושם בהערה 3 צוין
למבוא לספר קב הישר.
[36] מאמרי אדמו"ר הזקן שם. אגרות
קודש אדמו"ר האמצעי (מהדורת תשע"ג) ע' לה בשם אדמו"ר הזקן. ושם, כי
יוון (רוסיה) לעומת צרפת הוא חסד לעומת גבורה, דרום וצפון.
[41] וזאת, מפני שמדובר ב"רובא דליתא
קמן" (רוב שאיננו בפנינו, דוגמת הכלל 'רוב בהמות כשרות'. ראה חולין יא, א), שלא
ניתן למדידה בידי אדם.
[43] מרווח הוא מונח מוזיקלי המציין את
היחס בגובה בין שני צלילים. במוזיקה המערבית, האוקטבה של הסולם נחלקת ל-12 צלילים,
כאשר המרווח בין שני צלילים שוכנים הוא חצי טון. לעומת זאת במוזיקה המזרחית, נחלקת
האוקטבה ל-24 צלילים, והמרווח בין שני צלילים שוכנים הוא רבע טון.
[46] מה שנתבאר לעיל אודות טבע ניגוני בני
ישראל (זרעא דאברהם וזרעא דיצחק) מתייחס אל טבע בני ישראל הנולדים בגלות בממשלת האומות,
ושייך לבירור האומות כנ"ל. וזהו החידוש בדרוש זה, שמדובר בו אודות סגנון ניגוני
בני ישראל מצד מהותם העצמית, בהיותם בבית מקדשם.
[48] שם ע' רט, במוסגר. וראה עוד עד"ז
שם ע' שצד. וראה שערי תשובה (צ, ד ואילך) שמבאר כי ע"י ניגוני מרירות הבאים מן
הריחוק, מגיעים יותר בעומק פנימיות עצמות א"ס מאשר ע"י ניגוני שמחה הבאים
מן הקירוב. הוי אומר כי בניגוני מרירות ישנה מעלה עצמית, ולא רק מצד סיבות צדדיות
(ריחוק ע"י גלות כו').
[49] מסימני בני ישראל – שהם גומלי חסדים
(יבמות עט, א). ובאגרת הקודש סימן י"ב מבאר שזהו "מפני היות נפשותיהם נמשכות
ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן על מדת הדין" (אלא שבפרטיות יותר, יש נשמות ששרשן
מימן העליון ויש נשמות ששרשן משמאל העליון, ע"ד בית הלל ובית שמאי, כמבואר שם
בסימן י"ג).
[50] ראה לנגן בהיכלו ע' 72 ואילך. וכן
מוכח גם מהניסוח כאן: "שיר הלוים על הקרבן .. שהיה בדרך מרירות כידוע".
מניסוח זה נראה שזה היה "ידוע" לא רק לאדמו"ר הזקן ובני משפחתו. השערה
מבוססת לאופן נגינתם של טעמי תהלים במסורת זו ראה במאמרי "טעמי תהלים – וניגון
הודיעני ה' קיצי" (טרם פורסם בדפוס).
[51] עד כדי כך שקשה להכריע איזה צליל יש
לציין בתווים. ועיין מה שכתב בזה בס' לחסידים מזמור (גשורי) ע' כ ואילך.
[52] "יחידי בכל הסולמות שנשאר במקורו
יהודי טהור, בלי שמץ תערובת מסולמות היונים העתיקים" (לחסידים מזמור שם).
[53] ועד שסולם זה עצמו ("פריגיש")
נמצא גם במוזיקה ערבית טורקית ומצרית, ועם כל זה מקובל בעולם כ"סולם היהודי".