ניגון העמקה: פיענוח ממילים לתווים
ב"ה
פורסם בקובץ "הערות וביאורים" (אהלי תורה) גיליון פ' וישב תשע"ד
ברשימה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בתיאור מל"ג בעומר תרנ"ו
(נדפסה בספר השיחות תש"ו-תש"י בהוספות ע' 426) מסופר בין הדברים:
... כבר עברה שעה שני' אחר חצות וכ"ק אאמו"ר [הרש"ב] עודנו
עומד בברכות יוצר, אם כי מנגן אחד הניגונים הישנים הרגיל בפי כל, הניגון הוא בעל שלש
בבות,
- בבא קמא מתארת חושב שכל עיוני ומתעמק בו ותנועת הבבא מתארת הירידה מעומק לעומק,
- בבא תנינא מתארת התרגשות והתפעלות על ההבנה השכלית שעומד בה[,]
- ובבא תליתאה מתארת את הכוסף והגעגועים בתשוקה למרחב ורום בלי סוף,
ובניגון זה מתפלל כ"ק אאמו"ר, הנה בקולו הממושך חודר ללב השומעים
בהדרת קודש.
[בסמוך לפני זה ברשימה הנ"ל מסופר, כי אדמו"ר מהר"ש העיד על בנו, אדמו"ר הרש"ב[1], ש"כאשר הוא מנגן ניגון – אז בכל תנועה נשמע ונרגש ביטוי מהלך נפשו של מי שחיבר את הניגון והנשמה של הניגון". ולכאורה התיאור שלעיל הוא דוגמא ישירה לביטוי חוש זה].
***
בהשקפה ראשונה נראה כי כמעט בלתי אפשרי לדעת באיזה ניגון מדובר על יסוד התיאור הנזכר של תנועות הניגון. באם הניגון המדובר נאבד ואיננו מוכר היום, אזי לא ניתן לרשום את התווים של הניגון רק על פי התיאור הנ"ל.
אולם זאת ודאי שבתיאורו זה של הניגון ישנה הגדרה מסוימת המאפשרת לשער
האם ניגון פלוני – הידוע לנו היום – מבטא בסדרי תנועותיו את הלך הרוח שמתאר כאן אדמו"ר
הריי"צ, אם לאו. לכן, אם נניח בהנחת היסוד שהניגון המתואר – "אחד הניגונים
הישנים הרגיל בפי כל" – לא נאבד מאוצר ניגוני חב"ד עד היום הזה, אזי
ניתן לחפש באוצר ניגוני חב"ד את הניגון המתאים בתנועותיו לתיאור הנ"ל. וככל
שהניגון הנמצא יהיה הולם יותר בתנועותיו אל פרטי ודקדוקי התיאור, כן תתחזק יותר אמיתת
ההשערה, שאכן זהו הניגון המדובר בהרשימה.
על פי זה, יש לשוב ולעיין בתיאור תנועות הניגון בו התפלל אדנ"ע,
ולחפש הנמצא באמתחתנו כזה ניגון – בעל שלש בבות[2] –
שניתן לזהותו עם התיאור.
***
ובכן, תיאור הבבא הראשונה הוא:
"בבא קמא מתארת חושב שכל עיוני ומתעמק בו ותנועת הבבא מתארת הירידה
מעומק לעומק".
נדרש להבין, כיצד ניתן להעביר תחושה של העמקה (שכלית) בצלילים של ניגון.
בתפיסה גשמית, העומק של כל דבר נמצא למטה. הן עומק הים, והן מעמקי האדמה,
חבויים הרחק מתחת לפני השטח. נראה כי גם בתפיסה הרוחנית, (אשר כמבואר בחסידות[3] כי גם
בכל דבר רוחני ישנו אורך רוחב ועומק) – מצינו שהעומק נמצא למטה: כתוב בחסידות[4], שכאשר
האדם רוצה להתעמק בשכלו – מרכין הוא את ראשו כלפי מטה.
בהתאם לכך, יש למצוא ניגון שבבבא הראשונה שלו ישנה תנועה מתמדת של חתירה
כלפי מטה בסולם הצלילים, בלשון אדמו"ר הריי"צ - "ירידה מעומק לעומק".
לכאורה דוגמא מובהקת לתנועה זו נמצאת בניגון חב"ד המושר היום, אשר
גם היום זהו "אחד הניגונים הישנים הרגיל בפי כל", הרי הוא "ניגון לשבת
ויום טוב" (ניגון מס' פ"ב בספר הניגונים ח"א. להאזנה - הניגון
השני בתקליט ניח"ח 15#).
ה"בבא קמא" של הניגון:
שתי התיבות הראשונות של הבבא, שהן החלק העיקרי והבלתי משתנה של הבבא
(לעומת שתי התיבות האחרונות שמשתנות בין הפעם הראשונה לבין החזרה), בנויות בצורה של
"צעידה" עקבית המכוונת כלפי מטה. ירידה זו היא בת 6 צעדים, כאשר בסופם מגיעים
אל שיא העומק – בצליל "מי" נמוך. על עומק זה – שוהה הניגון בצלילים ממושכים,
שלשה צלילים אחד אחרי השני. העכבה זו על "תחתית" הסולם נותנת הרגשה שהעיקר
נמצא למטה:
ההמשך של הבבא, הוא בעצם עליה בחזרה, שנועדה כדי לאפשר לחזור חלילה על
פעולת ההעמקה. בדומה לצולל למים עמוקים, שצריך לעלות למעלה – מעל פני המים – לנשום
אויר על מנת לחזור שוב אל תחת פני המים.
***
בניגון זה אכן ישנן שלש בבות. כעת ניתן לעקוב כיצד המשך התיאור של אדמו"ר הריי"צ על הבבא השניה והשלישית – שגם הוא נמצא הולם אל הבבא השניה והשלישית שבניגון זה וכדלהלן.
בבא תנינא:
"בבא תנינא מתארת התרגשות והתפעלות על ההבנה השכלית שעומד בה"[5]
לאחר שנתבאר לגבי הבבא-קמא כיצד ניתן להעביר באמצעות צלילי הניגון
תחושה של "העמקה שכלית", כעת יש להבין כיצד ניתן להעביר בצלילי הניגון
תחושה של "התרגשות והתפעלות".
מבואר בחסידות[6], כי
מהחילוקים העיקריים בין שכל לבין מדות (שתכונתן היא התרגשות והתפעלות) הוא: טבע
השכל הוא בהתיישבות ובמתינות, לעומת טבע המדות שהן בהעדר ההתיישבות במרוצה וחפזון.
לעומת הבבא הראשונה שהיתה ב"טבע המוחין" כנ"ל, בפתיחת
בבא זו (א) משתנה כיוון הצלילים – שלעומת הבבא הראשונה בה הצלילים יורדים כלפי
מטה, כאן בפתיחה הצלילים עולים ב"רצוא" כלפי מעלה, ו(ב)משתנה אופי
הצלילים: לעומת הבבא הראשונה בה היו הצלילים ממושכים[7], כל
צעד היה שקול ומתון, הרי שבתנועה הפותחת בבא זו בצלילים מהירים[8]
ותנועות מפותלות – בלתי מתיישבות[9]. אשר
כל זה מתאר "התרגשות והתפעלות"[10].
[ביאור בהמשך הבבא בדרך אפשר: החלק השני של הבבא מכוון בצלילים
יורדים מלמעלה למטה. בכל תיבה, אחרי צליל עליון-ארוך באים צלילים קצרים יורדים.
תבנית זו יוצרת כעין תחושה של "אושר" נפשי על אשר גמל אתו הוי': הצליל
העליון הארוך הוא ההישג אליו הגיע ויש לו אחיזה בו, וההמשך צלילים המהיר והיורד
מבטא את ההתרגשות על ההשגה זו שזכה לה].
בבא תליתאה:
"בבא תליתאה מתארת את הכוסף והגעגועים בתשוקה למרחב ורום בלי סוף"
תנועה זו של שאיפה אל על – גלומה לכל אורך בבא זו בעליל:
תחילתה של הבבא – בצליל ארוך למעלה, כעין "תקיעה
פשוטה" של השופר[11]. מיד אחריה מופיעה תבנית צלילים עולים בנחישות כלפי
מעלה. תבנית זו עם השאיפה למעלה חוזרת ונשנית על עצמה שלשה פעמים זה אחר זה, ללא מנוח
באמצע, כאשר בפעמיים הראשנות מסתיימת בשאיפה ב"גניח גנוחי ויליל ילולי"[12]
(ע"ד השברים והתרועה שאחרי התקיעה בשופר), ובפעם השלישית מצליח להגיע אל גובה
השיא – התו (צלילי "פה" עליון) שמעל למסגרת האוקטווה של הניגון (בין
צליל "מי" נמוך – לצליל "מי" גבוה).
[ככלות הבבא השלישית, חוזר הניגון אל תחילתו – אל הבבא
הראשונה, כדרכם של ניגוני חב"ד[13]].
***
ואם תישאל שאלה בבית המדרש, שמא ישנם ניגונים נוספים
שגם בהם ניתן להלביש את התיאור הנ"ל שברשימה. – הנה הגם שבכלל קשה לפסוק במסמרות
ב"תוונא דליבא", מכל מקום ניגון הנ"ל הינו ייחודי בפתיחתו, במנגינה
ה"נוקבת ויורדת" מעומק לעומק. רוב ניגוני חב"ד (שבספר הניגונים) מתחילים
בסדר של "מלמטה למעלה", וגם הניגונים שמתחילים בסדר מלמעלה למטה[14]
(תכונת העמקה) – אינם מתיישבים חלק בתיאור הנ"ל כמו ניגון דידן.
באם כנים הדברים, אזי ניתן להסיק דבר חדש לגבי הניגון
(ש"נבלע" כאחד מיני רבים תחת כותרת כללית "ניגונים לשבת ויום טוב"
באשר לא נודע מחברם[15]). אשר מלבד היותו "רגיל בפי כל" עוד בימי
אדמו"ר הרש"ב נ"ע וכבר אז – לפני כ-120 שנה[16] – היה נחשב "מן הניגונים הישנים",
עוד זאת – היות ורבי התפלל בניגון זה בתפילה באריכות, נמצא זה כניגון מכוון
(כי ניגון מכוון הוא לא רק ניגון שהרבי חיברו, אלא אף ניגון שהרבי בחר בו, בפרט אם
בחר בו "בבחירה פרטית – שבאותו הניגון הרבי התפלל בחול, או בשבת ובמועד"[17]).
ולא באתי אלא להעיר.
[9] בעצם, תנועות
הללו אינן אלא פיתוח ושכלול חצייה האחרון של הבבא הראשונה (תיבה 3), שגם היא בזעיר
אנפין כ"פועל יוצא" מתנועת ההעמקה שבתחילת הבבא.
[10] יש לציין שגם
מהלך זה בלתי רגיל כל כך בניגוני חב"ד, אשר בדרך כלל הבבא הראשונה היא פתיחה
ומבוא, והבבא השניה היא "כבידה" יותר ובעלת אופי רציני יותר, היפך הסדר
שבניגון דידן.
[11] גם ציון
העוצמה שמופיע בתווי בבא זו (פורטה, היינו ברעש), מורה כאן על תיגבורת הרצוא, כעין
'צעקת' השופר.
[12] בפרט ע"פ
הנוסח כפי שנהוג לשיר היום, אשר הרבע השלישי בתיבה נחלק ל-4 חלקי ששה עשרה. תיאור של
"גנוחי גניח וילולי יליל" בניגון – ראה בלקוטי דבורים (ח"א ליקוט ז'
סי"ד)
בתיאור נגינתו של הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשב
בתפילת מעריב לפני העמוד.
[13] על יסוד הביאור
של אדנ"ע לניגון ד' בבות (בעניין נעוץ תחילתן בסופן בניגון) ניתן לבאר בדא"פ
עד"ז גם כאן, שאחרי הבבא השלישית בניגון – כיסופין אל רום האין סוף (רצוא), הנה
דוקא זה מוביל חזרה אל ה"שוב", לרדת למטה, להעמיק מתוך קבעומ"ש.
[14] הניגון היחיד
שמצאתי לע"ע שיש בפתיחתו דמיון לפתיחה של ניגון הנ"ל – הוא ניגון "זשעבינער
הארץ" (ספר הניגונים ח"א ניגון ס"ג). אך נוסף על כך שהמשך הניגון אינו
תואם לתיאור, הנה גם בבתו הראשונה איננה תואמת חלק כ"כ לתיאור הנ"ל. נוסף
על כך שלניגון זה ישנו שם מקובל, וקשיא מדוע לא הזכירהו אדמו"ר הריי"צ בשמו.