טריל מן התורה מניין?
המשנה המדברת אודות הרכב כלי הנגינה על
הדוכן בבית המקדש, מתארת: "ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחלק
יפה"[1]:
ופירש רש"י: "כשהיה
מגיע לסיום הנעימה, היה האחד מן החלילים מאריך לאחר שתיקת האחר, שזהו חילוק יפה
יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה".
להבנת פירוש רש"י, יש להזכיר את
המתואר במשנה, שניגון הלויים התחלק לשלושה פרקים[2], ובין פרק לפרק הכהנים תקעו בחצוצרות. ולכן, המשנה כאן לא אומרת
"מסיים באבוב יחידי" אלא "מחלק", כי אין זה סיום וגמר הניגון
כולו כי אם סימן היכר הנועד לחלק בין בבא לבבא בתוך הניגון. החידוש בדין זה ("מחלק
באבוב יחידי") בפשטות הוא, שלמרות שאין פוחתין משני חלילין על
הדוכן כאמור מקודם במשנה זו עצמה, והיה מקום לומר שלכל אורך הנגינה חייבים להיות שני
חלילין דווקא, מכל מקום הנה בסיומי קטעים, מנגן רק חליל אחד.
בספר 'הון עשיר' (לר' עמנואל חי
ריקי, בעל ה'משנת חסידים') מפרש פירוש חדש במשנה זו, ככל הנראה משום שהוא לא גרס במשנה "מחלק"
כי אם "מחליק":
"מחליק: פירשו המפרשים[4] חלוק היינו סיום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, עד כאן.
וקשה, דהוה ליה למימר 'מחלק'[5], לכן נראה דהוא מלשון חלק, פירוש קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול
דהיינו בגמר נגון מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות, ונקרא בלשון לעז 'שרילו' [כנראה צ"ל 'טרילו'[6]] וגומר הירידה, דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת, אלא חלק
ופשוט, וסוף הירידה לבד אומר התנא שהיה באבוב יחידי".
היינו, שמפרש "מחליק",
מלשון להחליק, גלאט באידיש. ואימתי צריך להחליק? כאשר ישנו משטח שאינו חלק,
מחוספס, אז יש צורך בפעולת החלקה. וכך בדימוי זה, מבאר ה'הון עשיר', שבסיום הניגון
– בתוו אחד לפני אחרון – ישנו טריל, קישוט מוזיקלי המסומן בתווים tr.
ומבוצע ע"י מעבר מהיר מאד מצליל אחד לצליל הסמוך לו, מה שיוצר צליל
"מחוספס" (ראה להלן באיור), והוא צליל הכנה (cadential trill) אל גמר הניגון, התוו האחרון, שהוא התחנה הסופית של היצירה (והוא תמיד יהיה צליל הטוניקה, והצליל
לפני אחרון נקרא "צליל מוביל"), שהוא צליל ארוך חלק (גלאט). וזהו פשר
"החלקת" הניגון בסיומו, לדברי ה'הון עשיר'.
במשמעות הרוחנית, ניתן כעת לומר, כי
קישוט הטריל הוא "רצוא ושוב", שיוצרים "שיר כפול" המורכב משני
צלילים (ובתמונה הכוללת יותר, כל הניגון כולו הוא "שיר מורכב" מריבוי
צלילים שונים בהרמוניה ביניהם), ובסיומו של הניגון, יש "החלקה" של
הניגון אל צליל אחד ויחיד, שהוא "שיר פשוט" הנזכר בזהר, או "קול פשוט" בלשונו של ה'הון עשיר', אחדות פשוטה בלתי מורכבת[7].
[1] ערכין פ"ב מ"ג. וכן פסק הרמב"ם
הלכות כלי המקדש פ"ג ה"ה. ולהעיר, שפסק זה (לא במשנה אלא ברמב"ם) שהוא ספר הלכות הלכות, ועוד בניסוח "לא היה מחליק אלא כו'" – שמורה
שמדובר כאן על דין לעיכובא (ראה תוד"ה מתניתין – מנחות פג, סע"ב. יד
מלאכי כללי האל"ף כלל מא), והרי מדובר כאן על פרט שלא נוגע למהות הנגינה כי
אם קישוט וייפוי הקול, נראה מכאן שאפילו פרטי קישוטי הנגינה (במקדש) – הם פסק דין.
[4] רש"י כנ"ל, ועד"ז ר' עובדיה מברטנורא.
[5] ולא 'מחליק'.
[6] והוא טריל באיטלקית, וההוצאה המקורית
בספר 'הון עשיר' היא באותיות רש"י, ואות טי"ת דומה ומתחלפת באות
שי"ן.
[7] וע"ד המבואר בחסידות החילוק בין אחד ליחיד,
הנה כל היצירה היא בהרמוניה – מזיגה של ריבוי קולות למערכת אחת, שהו"ע אחד,
ובסיום הניגון יש "חליל יחידי", בחי' יחיד. במובן רחב יותר, גם
בסיום גופא, זהו החילוק בין סיום באקורד (הרמוניה, צירוף צלילים שונים), לבין סיום
באוניסון, כאשר כל כלי הנגינה כולם מנגנים את אותו הצליל (רק באוקטבות
שונות), שהוא בחי' יחיד. ויתבאר בע"ה בכתבה נפרדת.