אדמו"ר הזקן על צעצועים מוזיקליים
אדמו"ר הזקן מדבר על כך, שהתינוק
נמשך "לדברים קטנים", וכאשר גודל, אינו נמשך לאותם דברים כלל, אמנם עצם
המידה שבליבו לא משתנה, וגם בגדלותו תהיה מידתו "מעין אותו הדבר"
אליו נמשך בקטנותו, כי מה שהיה בקטנותו – זהו "צלם ודמות [של] העצמיות"
שלו. ומביא על כך דוגמא:
"כמו שהתינוק יחשוק לנגן בכלי
שיר, להיות כי במדתו העצמיות יש בה התענוג מן עריבות קול הכינור שהוא גדלות
המוחין, ובקטנותו חשקו לעשות כינור מן העצים ולנגן עליו בלי שישמע קול, ולא יהיה
בחשקו כלל הטבת קול הכינור אף שישמע"[1].
ומסיים: "וכן בעבודת השם צריך
להיות 'הלוך ונסוע', שמעשה עבודתו של שנה שעברה יהיה בבחי' קטנות .. לגבי .. מעשה
עבודת[ו] שבשנה זו".
אדמו"ר הזקן מזכיר משל זה במאמר
נוסף, בו מדבר מכך שאצל כל אחד יש זמנים ומצבים של 'גדלות' (בשעת התפילה) ויש
מצבים של 'קטנות' (שלא בשעת התפילה), ובתוך ה'קטנות' מאיר אצלו ה'גדלות':
"וכמ"ש במ"א על ענין
התינוק שהקטנות שלו בכנור של עצים הוא מעין ודוגמא מה שיאהוב כנור אמיתי לכשיגדל
כו' וד"ל"[2].
ברצוני לעצור על המשל המעניין, שלא
מצאתיו במקום נוסף מלבד מאמרים הנ"ל, וללמוד קודם כל את המשל עצמו, שיש בו
מסר של חינוך מוזיקלי:
א)
מן
המשל מובן, שילד שיש לו נטייה לצעצוע של כלי נגינה, זה מצביע על נטייה מוזיקלית
ועל פוטנציאל מוזיקלי, שיכול להתפתח בעתיד.
ב)
זה
לא נורא שהכינור הצעצוע איננו משמיע קול. עדיין יש לו את הערך המוזיקלי
ב"קטנות", עבור התינוק. ואפילו נגינתו בו ב"כאילו" ("בלי
שישמע קול"), יש לה ערך מוזיקלי בעבורו.
ג)
שאלה:
האם תרגיל זה יעבוד גם לצד השני, ז.א. שאם ברצוננו לפתח כישרון מוזיקלי ונטייה
מוזיקלית כבר בגיל קטנות, ניתן להביא לתינוק צעצועים של כלי נגינה, וזה יגלה אצלו
את החיבה לנגינה? היות ו"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – והרי לכל ילד יש
פוטנציאל מוזיקלי מסוים, מסתבר שכן.
ד)
על
מנת לבחון נטייה מוזיקלית בגיל ינקות, ניתן להביא לתינוק צעצועים של כלי נגינה,
ולבחון עי"ז האם יבחר ויאהב לשחק בצעצוע מוזיקלי, ביחס לצעצועים אחרים.
ה)
מעניין
הדיוק, "חשקו לעשות כינור מן העצים", שהילד מנסה ליצור בעצמו את
הכינור, במלאכת יצירה. אמנם כיום דוגמא זו פחות פרקטית, ליצור כינור מן העצים, אבל
לכאורה, הוא יכול ליצור מחומרי יצירה המצויים (כגון פלסטלינה), או – להביא דגם כלי
נגינה לבנייה עצמית, או גם, לצייר כלי נגינה.
ו)
לכאורה
מובן, שיחד עם התפתחות הילד, נדרש צעצוע מפותח יותר: מכינור שלא משמיע שום קול,
לכינור שמשמיע קול סמלי, כינור שמשמיע קול דומה לאמיתי, וכו', עד שגם כינור אמיתי
למתחילים, הופך להיות אצלו לכינור של קטנות, והוא צריך כינור מקצועי ביותר כו'.
אולי, משל זה יסביר את המסופר, כי בשעה
שאדמו"ר הזקן היה מתפלל, נכדו אדמו"ר הצמח צדק בהיותו בן שלוש – ארבע,
היה "לוקח שני תפוחי אדמה, חותכם בדמות בתי תפילין, לוקח חוטים לרצועות,
קושרם בזרועו ובראשו, מתנענע ומנגן ניגונים שונים כמתפלל, וכשרבינו הזקן מסיים את
תפילתו וחולץ תפיליו, מסיר גם הילד את תפוחי האדמה שלו ורץ בחדר אנה ואנה, ומושך
ברצועות כמשחק הילדים..."[3]. סיפור
זה מעביר את המשל לנמשל – לעבודת השם, לחינוך הילדים לתורה ומצוות.
ושוב חזרה למשל:
כאשר ראיתי את המשל הנ"ל של
אדמו"ר הזקן על כינור צעצוע, מיד נזכרתי ביוזמה הברוכה של ידידנו הבעל מנגן ר'
מרדכי ברוצקי, "ניגון טויס" – צעצועים מוזיקליים על טהרת הקודש.
[1] מאמר ד"ה אך בצלם יתהלך איש, במאמרי אדמו"ר הזקן – אתהלך
ליוזנה ע' עג.
[2] מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ח"ב ע' שכה.
[3] ספר התולדות – אדמו"ר הצמח צדק ע' 73, וש"נ.
הצטרף לשיחה