דיני נשימות בתקיעת שופר

בשלחן ערוך דיני תקיעה שופר, אנו פוגשים כמה סעיפים המדברים אודות נשימה: המקומות בהם אין לנשום (משום שאז הקול מופסק לשני קולות), ומקומות בהם צריך וחובה לנשום, ומקום בו הנשימה שנויה במחלוקת.

כל מי שמנגן בכלי נשיפה (וגם כל זמר, בשירה בפה), מכיר היטב את המושג של "נשימות". גם בחוקי הנגינה, להבדיל, ישנם כללים לגבי לקיחת נשימה: המנגן בכלי נשיפה, לוקח אוויר, ובמהלך הנגינה – האוויר אוזל, ועליו לחשב מראש את הנשימות באופן שלא יצטרך לנשום – להפסיק – באמצע מהלך מוזיקלי (תנועה) כי אם בסיומי משפטים או על כל פנים מקומות של פסיק ו'אתנחתא'.

כאשר למדתי את הסעיפים הללו – של דיני נשימה בתקיעת שופר – בשלחן ערוך, הנושא היה כל כך מוכר לי בפרקטיקה וקרוב לליבי מנגינה בחליל, אבל ראיתי מצוי, שמי שאין לו רקע של נגינה בכלי נשיפה, לא תמיד יודע לפענח שאכן מדובר על נשימה כפשוטה (ולא על איזה סוג הפסק סימלי), וגם אם כוונת השו"ע מובנת – עדיין בדרך כלל אדם פחות רגיל ומיומן לשמירה על "כללי הנשימה" בפועל.

מה גם, שלעומת "כללי הנשימה" בחוקי המוזיקה הרגילים, הנה העובר על הכללים, פוגם במצקת ביופי הניגון ודיוקיו, אולם כללות הניגון – נשאר קיים. לעומת זאת, העובר על "כללי הנשימה" במצוות שופר – להבדיל, שדקדוקי המצווה הן גם כן חלק מרצון העליון (והיא הגבלה עצמית – ד"ה נח תרס"ו, ו"כל העולמות עליונים ותחתונים תלויים בדקדוק מצוה א'" – תניא ד"ה דוד זמירות, ובפרט במצוות שופר שממשיכה פנימיות ועצמות אוא"ס כו'), הרי עלול ח"ו לגרום שהמצווה לא תהיה כתיקונה ולא יצא ידי חובתו / או אחרים ידי חובתם.

ולכן ראיתי לנכון לעורר ולהדגיש באופן מיוחד את דיני הנשימות בתקיעת שופר (וידוע שכל החכמות מקורן הוא בתורה. ולכן יש לומר, ש"כללי הנשימות" שבחוקי הנגינה – מקורם ושורשם הוא ב"כללי הנשימות" שבתורה), והנני ממליץ לבעלי התקיעה להתאמן לתקוע מספר פעמים את סדרי התקיעות – תשר"ת, תש"ת, ותר"ת – תוך כדי שימת לב על כל המקומות בהם יש לנשום, וכל המקומות בהם אין לנשום.

ומעניין לציין, שהן ב"פסקי תשובות", והן ב"נטעי גבריאל", בנוגע לדין נשימות בתקיעת שופר, מדייקים דווקא מלשונו הזהב של שו"ע אדמו"ר הזקן, שהכוונה היא על "נשימות ממש" - למרות שאין זה חידוש של אדמו"ר הזקן כלל, ומפורש הוא בפוסקים הראשונים.

המקומות שאין לנשום

על פי שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סימן תק"צ סעיף ח':

התרועה, וכן הג' שברים שהם במקום התרועה, "צריך לעשותן בנשימה אחת". ואם הפסיק בנשימה בתוך תרועה או בתוך שברים – "לא יצא", משום "שתרועה אחת אמרה תורה ולא מופסקת לשתי תרועות"[1].

 

המקומות שיש לנשום

ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף ט':

בין תקיעה לבין תרועה/שברים שאחריה, וכן בין תרועה/שברים לבין התקיעה שאחריהן – צריך לעשות נשימה.

אם לא נשם בתוך תר"ת או תש"ת, אם הפסיק קצת[2]: יש אומרים שיצא (ירושלמי סוף ר"ה: "בנפיחה אחת". רא"ש פ"י ה"י. טור. פרמ"ג, א"א סק"ד), ויש אומרים שלא יצא (רבינו ירוחם בדעת הרא"ש, ב"י בשם תוספתא פ"ב הי"ב, אליה זוטא סק"ט בדעת הלבוש. דיעה הב' בשו"ע ס"ה).

ההכרעה בין שתי הדיעות: "העיקר כסברא ראשונה (שאם הפסיק בלי נשימה – יצא ידי חובה), מ"מ יש לחוש לסברא אחרונה ויחזור ויתקע כל הג' קולות"[3]!

 

המקום השנוי במחלוקת

שם בסעיפים ח'-ט':

בתוך "שברים-תרועה" של סדר תשר"ת, יש מחלוקת: יש אומרים שצריך לנשום בין שברים לתרועה (שטית ר"ת[4]. וכן היא הכרעת הרמ"א: "והמנהג הפשוט לעשות בשתי נשימות ואין לשנות"), ויש אומרים שאין לנשום (רמב"ן. רא"ש) – אך גם לדיעה שאין לנשום ביניהן, מ"מ "יפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לשתי קולות".

אחרי שמביא שתי הדיעות, אדמו"ר הזקן מסכם – מהרמ"א – "והמנהג במדינות אלו כסברא ראשונה, ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת", זאת אומרת שעושים שברים תרועה בשתי נשימות.

"אבל במקום שאין מנהג קבוע", לצאת ידי שתי הדיעות, היא הכרעת שו"ע המחבר – "וירא שמים יצא ידי כולם"[5], בתקיעות מיושב – לעשות בנשימה אחת (כי י"א שבזה יוצא י"ח לכל הדיעות), ובתקיעות מעומד (במוסף) יעשה שברים-תרועה בשתי נשימות.

הרבי סיפר בסעודת יום א' דראש השנה תשכ"ט[6]: "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו – אדמו"ר הרש"ב – כשתקע, היה מפסיק בין שברים לתרועה. אך לא שאלתיו האם היה זה מטעמי בריאות, או מצד הענין שבזה".

ובאוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי[7] מעיד: "ומהרה"ח רמ"ד רבקין ע"ה שמעתי, שהוא היה תוקע אצל אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, והרבי לא הסיר את אצבעו מה"שברים" עד שהפסיק התוקע בנשימה". ומכאן משמע, שהיה זה דיוק בדווקא.

ברשימת היומן[8]: "פעם רצה אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע שאתקע בנשימה אחת, ועשיתי כן בסדר אחד". ומשמע שהיה זה בלתי רגיל.

מעדויות אלו נראה, שרבותינו נשיאינו נהגו כפי הרמ"א, שהוא "המנהג במדינות אלו" כנ"ל, שגם אדמו"ר הזקן פסק, שאין לשנותו במקומות אלו, ומנהג ישראל תורה הוא. אך לא באתי להכריע בזה כי אם להציג את הסוגיה.