"הרבי דאג לי לבית כנסת צמוד לקונסרבטוריון"

לב לייבמן, תשנ"ז

בדרך כלל אני נוהג להביא כאן סיפורים על בעלי מנגנים ומוזיקאים, הפעם ארשה לעצמי לשתף מהסיפור שלי.

לא זכיתי לראות את הרבי. הגענו ממוסקבה בשנת תש"נ, ועיקר התקרבתי לתורה ומצוות הייתה אחרי הבר מצווה שלי, תשנ"ה, בעידודו של אבא שלי ובאמצעות שליח של הרבי בעירנו ראשון לציון.

באותה תקופה, למדתי בקונסרבטוריון למוזיקה תל אביב, השוכן בצפון תל אביב על רחוב שטריקר (פינת רח' לואי מרשל). במהלך דקה וחצי מהקונסרבטוריון, ממש מעבר לפינה, שכן (ועדיין שוכן) בית כנסת ובית מדרש של חסידות סדיגורה, לשם הייתי עושה גיחות להתפלל מנחה וערבית, בהפסקות שבין שיעורי הנגינה. בתוך צפון תל אביב, בסביבה שהגדירה את עצמה מאד רחוקה מדת, הייתה זו פינה מוארת, חממה של קדושה. המעבר בין-רגע מהקונסרבטוריון לבית המדרש, היה בשבילי כמו מעבר לפלנטה אחרת. בית מדרש גדול ויפיפה, במיוחד הייתי אוהב לסקור את ארון הספרים הענקי והמפואר, ספרים בעלי כריכה נאה מהודרת שלא ראיתי כמותם בשום ספרייה עד אז, התפילות היו מלאות חיות והתלהבות כיאה לחצר חסידות פולין, ואף זכור לי הרב הצדיק, יהודי זקן בעל פנים קורנות, שהיה מתפלל בחדר צדדי אבל היה יוצא אל הקהל לאמירת קדיש או לברך על ספירת העומר. הבנתי מן המחזה, כי זהו בטח ה"רבי" של סדיגורה.

כל אלו עשו עלי רושם חזק, בתור נער בגיל 14 – 15, לומד בתיכון 'שבח מופת' ובמסגרת הקונסרבטוריון, ובמקביל מנסה לעשות את צעדיו אל עולם היהדות בהפסקות ו"בשעות הפנאי". רגעי קדושה אלו נחקקו בליבי ועשו פעולה טובה, עד היום זכור לי אותו בית המדרש כנקודה של אור בלב תל אביב.

רק כעבור כמעט 20 שנה, גיליתי את מה שעמד מאחורי אותו בית המדרש[1].

מסתבר, כי הרבי של סדיגורה, ר' אברהם יעקב פרידמן, היה ביחידות אצל הרבי מליובאוויטש בשנת תש"מ, ביחד עם משלחת מארץ הקודש. כאשר הגיע תורו לדבר, הרבי שאל אותו על מוסדותיו, והוא סיפר לרבי, כי יש להם בית מדרש בתל אביב ברחוב הפנקס (כן! זה בדיוק בית המדרש הנ"ל!), והם מתכננים להעביר את בית המדרש שלהם  לבני ברק.

הרבי השיב: "ומה יהיה בתל אביב אם היא תתרוקן מכל החסידויות והאדמו"רים? האם כבודו רוצה להשאיר את תל אביב כעיר הנידחת?"[2]. ובעקבות דברי הרבי, נשאר בית המדרש של סדיגורה בתל אביב, באותו המקום, עד עצם היום הזה.

בין רגע הכה בי רעם: מתברר לי, שאותו בית המדרש הצמוד לקונסרבטוריון, שכל כך נהניתי ממנו במשך תקופה נכבדה, בעצם, היה ממוקם שם – על פי בקשת הרבי, אשר לולי בקשתו – כבר 15 שנה קודם לכן היה עובר מתל אביב לבני ברק. נדמה לי, שבאותה תקופה הייתי היחיד מכל הקונסרבטוריון שנכנס לבית כנסת. הנה, הרבי דואג לנער צעיר "בודד" בקונסרבטוריון שיהיה לו מניין, מניין לוקסוס. יצאתי בתחושה מהסיפור הזה, כי הנה הרבי ראה אותי, הרבי דאג לי.

לב.





[1] "סיפור שלי" (JEM) כ"ב מנחם אב תשע"ו, מפי מר גדליה שרייבר, מנכ"ל הרבנות הראשית, שהיה נוכח באותה משלחת. מר שרייבר סיפר זאת גם בראיון אישי נוסף השמור במאגר הספרייה הלאומית, שניתן לשמוע כאן, בדקה 54.

[2] להבהרת המענה של הרבי: (א) עד לכמה שנים לפני כן, בתל אביב היו הרבה אדמו"רים. וכולם עזבו את תל אביב. (ב) האדמו"ר מסדיגורה רצה לא רק להעביר את בית המדרש לבני ברק, אלא גם לעבור בעצמו לבני ברק (מפי מר גדליה שרייבר בראיון השני הנ"ל).