שלמה מן האדומים: קידוש השם בארמון דוכסים

ספר תווים עתיק באוצר ספרי קודש

בתוך אוצר הספרים התורני – אנחנו מוצאים ספר יוצא דופן, ספר תווים.

אולי זהו ספר תווים היחיד במאגר, מתוך כ-60,000 ספרים סרוקים: "השירים אשר לשלמה" (כאן הספר סרוק בהיברו-בוקס). נדפס בוינציה בשנת שפ"ג[1], לפני 400 שנה (שפ"ג – תשפ"ג).

בשער הספר מופיע התיאור הבא:

"מזמורים שירים ותשבחות אשר הביא בחכמת הנגון והמוסיק"א לשלשה, ד', ה', ו', ז', ח' קולות,

כמ"ר [כבוד מורנו ר'] שלמה מהאדומים יצ"ו מדרי ק"ק [קהילת קודש] מאנטובה,

להודות ולזמר לשמו עליון בכל דבר שבקדושה, חדשה בארץ".

הספר כולל 33 ניגוני קודש.

מחבר הניגונים הרי הוא ר' שלמה מן האדומים, בלועזית – סלומונה רוסי (או: די רוסי, Dei Rossi).

ר' שלמה מהאדומים ממנטובה שבאיטליה, ח"י אלול ה'ש"ל – בערך ה'ש"ץ, היה נגן וויולה ומלחין [בחצר דוכסי מנטובה, כפי שיפורט לה לן]. בהיסטוריית המוזיקה הקלאסית הוא נחשב למלחין דומיננטי במעבר שבין הרנסנס המאוחר לבין הבארוק המוקדם, ונחשב כמי שיצר את ה"טרׅיו֗ סונטה" של הבארוק[2].

כיצד יש להתייחס אל ר' שלמה מן האדומים – ואל ניגוניו – בראי התורה, לאור העובדה שהוא חיבר גם מוזיקה של "חול", וגם ניגוני הקודש שלו – אינם בסגנון המסורתי המקובל כי אם לכאורה בסגנון [ששכלל וחידש ר' שלמה בחכמתו לרוח] זמנו?

ובכן, בטרם נדון על המוזיקה של ר' שלמה, ברצוני להציג מקודם את דמותו ואישיותו, כפי שדומני לא זכה להיות מוצג עד כה. עד כה, עיקר המיקוד היה ביצירותיו המוזיקליות, וגם ב"השירים אשר לשלמה" העיסוק היה רק בתווים[3], כאשר ר' שלמה הוצג בתור מלחין איטלקי ממוצא יהודי.

להלן יוצגו: (א) עולמו הפנימי של ר' שלמה כפי שמצטייר על פי הכתב היחיד שיש בידינו מפרי עטו אשר התבטא בו בלשון הקודש, שנדפס בראש "השירים אשר לשלמה"; (ב) יחס תורני מתוקן אל הספר "השירים אשר לשלמה" על פי המבוא, הפסק דין, והסכמות הרבנים המתנוססות בראש הספר. לאחר מכן נחזור לדון בדבר הניגונים עצמם.

 

ייחוס משפחת "מן האדומים"

בתחילת כתב-יד מחזור כמנהג בני רומא משנת ה'רע"ד (1514)  נכתב: "מפי האלוף מהר"ר מרדכי דאטו יצ"ו [תלמיד הרמ"ק] שמעתי שכך קיבל מפי ראשונים, שארבעה בתי אבות יצאו מירושלים ובאו ברומי עם טיטוס, ואלו הם: משפחת הענוים, משפחת הנערים, ומשפחת האדומים ומשפחת הלטיפים, וסימניך ענא"ל. והם יסדו בית הכנסת ברומי הנקרא 'בית הכנסת מהארבעה ראשים', ששם מתפלל רבינו הקדוש זצ"ל".

ר' עזריה מן האדומים (רע"ג מנטובה[4] – של"ח), כותב בספרו 'מאור עיניים'[5]: "על משפחתי – מן האדומים – אשר קבלנו מקדמונינו היותה אחת מן הארבע היקרות, שהגלה טיטוס לרומי".

אולם ייחוס אבות עדיין איננו מספיק כדי להעיד על הלך רוחו של האדם, ועל כך – נלמד במקור הבא.

 

אגרת שלמה מן האדומים: ענווה, אמונה ושליחות

בפתיחה של הספר "השירים אשר לשלמה"[6], מתנוסס מכתב של ר' שלמה מן האדומים בעצמו, מופנה "אל איש חיל רב פעלים, תורה וגדולה בו כלולים, ופריו קדש הילולים, ה"ה קציני ורוזני הנשגב כמ"ה משה סלם יצ"ו עושה חיל וקורא שם במנטובה" – אשר תרם להדפסת הספר, והיה בין אלו שהפצירו בר' שלמה להביא את ספרו אל הדפוס[7].

ככל הנראה, זהו הכתב היחיד שיש בידינו מאת שלמה מן האדומים בלשון הקודש.

(מספר קטעים מאיטלקית מפרי עטו – יבואו לקמן, שגם הם מעידים על אישיותו, אך הם פונים אל דוכסים ורוזנים נכריים, לעומת מכתבו בלה"ק הפונה אל אנשי הקהילה היהודית ובהם התנסח בחופשיות יותר ושיקף את עולמו הפנימי).

ואם כן, תוכן מכתב זה, צורות ביטוי וניסוח, אמורים לשמש בתור מסמך יסוד להיכרות עם אישיותו של ר' שלמה מהאדומים.

וזה לשונו:

"גם מתמול גם משלשום, גם מאז פתח לי אזן ה' אלקים ויחנני להבין ולהורות בחכמת המוסיקה רבתי ושרתי בחכמות, ברוב שרעפי בקרבי השתעשעה נפשי לקחת מראשית כל תרומת קו"ל להודות לרוכב בערבות בקול רנה ותודה כי זה קו"ל האדם לכבד את ה' במה שהנאהו איש אשר כברכתו, ויהי ה' למשען לי ויתן בפי זמירות חדשות אשר עשיתי בסדר רקמתי בקולות ערבות נעימות בימינן כנוח עלי הרוח מיוחדים לזמני ששון ולמועדים טובים, ושפתי לא אכלא כי תמיד הגדלתי והוספתי השתדלות להגדיל מזמורי דוד מלך ישראל ולהאדירם עד אשר שמתי חק גבול להרבה מהם בדרכי המוסיקה לבעבור יהיה להם יתר שאת לאזן אשר מלין תבחן, ואחרי אשר חנני ה' לחזות בנועם ולהוציא קולי למעשהו ראיתי כי טוב לזכות את הרבים ולהביא אל הדפוס מבחר זמירותי אשר עשיתי לא לכבודי כי אם לכבוד אבי שבשמים אשר עשה לי את הנפש הזאת ולעולם אודנו..."

מכאן ועד סוף האגרת, עובר לשבח את התומך בהדפסה הנ"ל, אשר גם היה מעורב בהזמנת חלק מן השירים כו', ומסיים: "והנה עודני מדבר אפרוש את כפי אל ה' בצלותי ובבעותי, יפרוש עליך סכת שלומו . . ויחולו עליך ועל כל צאצאיך כל הברכות הכתובות בספר תורת משה".

תאריך האגרת: "מאנטובה יום ר"ח חשון השפ"ג", לפני 400 שנה, 1622 למניינם.

חתימה: "הצעיר שלמה מהאדומים".

אגב, אודות ענוותו של ר' שלמה ניתן ללמוד גם מן העובדה, שלא חפץ להדפיס את ספרו, עד אשר "חזקו עליו" דברי חברי קהילתו – ובראשם ר' משה סלם, בטענה שהוא לזיכוי הרבים, וכן ר' יהודה אריה ממודינה מתאר – "גם אנכי מאז נמניתי במספר אוהביו הפצרתי בו עד מאד והעתרתי עליו דברי"[8].

 

הרב יהודה אריה ממודינא

בתחילת הספר "שירים אשר לשלמה", מלבד מכתב הנ"ל מאת המחבר, אנו מוצאים (א) מבוא תורני לספר (ב) פסק דין ואחריו מספר הסכמות המצטרפות לפסק דין. הן המבוא והן פסק הדין – הינם מאת מהר"ר יהודה אריה ממודינא.

ר' יהודה אריה נולד בשנת של"א. בגיל 10 למד תורה וגם מלאכת השיר מפי ר' שמואל ארקיוולטי בעל 'ערוגת הבושם'! (בספר 'ערוגת הבושם' נמצאים כמה ענייני נגינה כפי שהבאתי במקום אחר).

ב'שם הגדולים' כתב אודותיו החיד"א[9]: "אחד מרבני ווינציא, מדקדוק ומשורר ודרשן, חיבר בית לחם יהודה תוספות על עין יעקב ויתר חבורים מדרשות ומפתחות".

גם בעל 'סדר הדורות', בשמות המחברים בערך "ר' יהודה אריה דמודינא בר' יצחק", מונה את כל הספרים שלו, ובשמות הספרים ג"כ מונה את כל הספרים שלו עם פירוט קצר על תוכן הספר.

הרב יהודה אריה היה גם תלמידו של המרשי"ק – בן המהר"ם מפדובה, ורושם אודות רבו: "כל יודעו ומכיר יודע כי היה תוארו ומראהו כמראה איש האלהים נורא מאוד, וכל מי שלא ראהו מימיו היה אומר בפוגעו בו כי הוא זה".

[נכדו של ר' יהודה אריה היה ר' יצחק מן הלויים, מחבר ספר 'מעשי חכמים', שנתחנך לתורה וליראה על ברכי סבו ר' יהודה אריה כפי שמזכיר בהקדמה לספר 'מעשי חכמים'].

ר' יהודה אריה מתאר את קורות חייו ותולדותיו בספר "חיי יהודה".

בגוף הספר "חיי יהודה" ניתן לראות שהיה איש ישר וירא אלקים בתום לב. אך עובדה היא, שהספר חיי יהודה יצא לאור לראשונה מכתב יד – בשנת תרע"ב על ידי איש מהמשכילים. מהדיר הספר הלזה "ניתח" את אישיותו של ר' יהודה אריה כפי העולה על רוחו ה"חפשית", לא חסך בביטויים תמהוניים, משפילים, משמיצים, מוגזמים[10]. היות וזו המהדורה היחידה של "חיי יהודה", השתמשו בה ובמסקנותיה – ההיסטוריונים האחרונים, וויקיפדיה בתוכם.

וכבר הקדימם החיד"א בהגהה ב"שם הגדולים": "ראיתי ספר חיי יהודה בכתב יד להרב הנזכר יודיע דרכיו, שכותב שם כל העבר עליו בימי חייו הן למוטב. וראיתי לכתוב דבר פרטי, כתב הרב הנזכר שהוא בתחילה לא היה מאמין בגלגול. ויקר מקרה ששכנתו ילדה בן וכמעט בתוך חודש ללידתו חלה הילד בחלאים קשים שונים ולסוף ששה חודשים ללידתו הגיע קצו והיה גוסס, ושכנתו קראה להרב הנזכר שיאמר פסוקים ודברי תורה בצאת נפשו כמנהג המורים באיטליא, והוא הלך וראה הילד מצטמק ורע והוא גוסס וקרא איזה מזמורים, והילד פתח עיניו ואמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ויצאה נשמתו באחד והוא לפלא. ומהיום ההוא והלאה האמין בגלגול כי עין בעין ראה ילד בן ששה חודשים חולה תדיר ממצטמק ורע והוא אומר כגדול בבטוי שפתים פ' שמע כולו בקול רם. עד כאן דבריו שראיתי בכתב יד בספר הנזכר"[11].

 

מופלא בחכמת הניגון

במבוא מאת ר' יהודה אריה, אחרי שמקדים כי חכמת הניגון פרחה לפנים בישראל, הן בזמן דוד המלך "אשר עמל לו מראש בסדר לימוד פרק בשיר לכל בני אסף והימן וידותון ככתוב בספר דברי הימים להבינם משום השמעת קול, והניח להם כלים כו'", וכה היה בזמן בית ראשון ובית שני, אולם אח"כ בהיות מפוזרים בגלות בארץ לא להם אבדה ונשכחה חכמת הניגון מלבד "שריד מעיר בדורות אלה באחרית הימים":

"יהללו את שם ה' כי נשגב שלמה לבדו בימינו בחכמה זו [מוסיקה], ויחכם מכל האדם[12] לא לבד מאומתנו כי ידמיוהו וישוה[13] ערוך מאתמול[14] לרבים אנשי שם ממשפחות האדמה, אשר על כן שרת את פני בהירות רוממות דוכסי מאנטוו"ה גם מאשר לפנים [=גם מהדוכסים שהיו קודם], יחי עוד לנצח אשר בחיים היום ירום וגבה הודו והדרו אמן, ומצאו חן חבוריו במוסיקה מלשון אחרת אשר בספר הוחקו אצל אשר לא מישראל המה, ועל ערבים בתוכם תלו כינורותיהם ויאמרו ה' פוקח עברים, זו כחו לאלקיו פעל ועשה להוסיף מחול על הקדש לכבד את ה' יום יום לעומת מחברתו[15]..."

ר' יהודה אריה מתייחס במבוא גם לאופן רישום התווים משמאל לימין והיפוך כיוון הטקסט. ככל הנראה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיצאו לאור תווים עם מילים בלשון הקודש, ועל כן נצרך להבהרות אלו.

 

הסכמות רבני איטליה

הפסק הדין בראש ספר ה'שירים אשר לשלמה'[16] מיוסד על דברי הרי"ף[17] בשם רב האי גאון, שמה שנאמר בגמרא "זמרא בפומא אסיר", היינו "כגון נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו כגון הישמעאלים קורין להם אשעא"ר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת". נזכר גם ב'ראשית חכמה'[18] וב'מגיד משנה' על הרמב"ם[19].

רבני וונציה הצטרפו לפסק דין של ר' יהודה אריה ממודינא[20], חתמו עליו ואף חיזקו את דבריו בתוספת חיזוק:

·       הרב בן ציון צרפתי, אב"ד ונציה, היה תלמידו של המרשי"ק – בן המהר"ם מפדובה. בהסכמתו הוא מעיד: "זוכרני בימי חרפי בהיותי שוקד על דלתי התורה בק"ק פאדאוואה עיר שכולה סופרים בעת ההיא ומלכם בראשם הגאון אמ"ו כמהרר"ם זצ"ל [מהר"ם מפדאבה] – שוררנו בבית הכנסת כל סדר הקדושה, ופעמים רבות לבקשתו". תאריך: כ"ב מנחם אב שס"ה!

·       הרב ליב סרוואל, דיין, ראש ישיבה ורבה של ונציה אחרי הרב בן ציון צרפתי. נפטר שע"ז. היה תלמידו של המרשי"ק – בן המהר"ם מפדובה.

·       הרב עזרא מפאנו איש מנטובה, מרבותיו של הרמ"ע מפאנו! כתב ע"פ "כי קולך ערב", "משמע כל שיהיה ערב ביותר – ביותר רצוי לפניו יתברך", "והם הקולות הערבים הבאים במשקל ושיעור כפי דרכי המוסיקה, ומשבח אני לעשותם".

·       הרב יהודה בר' משה מפאנו זצ"ל מתושבי ונציה, מחבר "מקוה ישראל", מזכיר "כאשר כתבתי בספר שיר ציון אשר לי מפלאי סגולותיו [של השיר] כי הוא דבר אלקי באמת ושם במאמר חמישי הכרחתי מרבוי מאמרי חז"ל עליו בגמרא במדרשים ובספר הזהר וכמה ספרי חכמת האמת ומדעות כל הפוסקים כלם – כי המוסיקה טובה בעיני אלקים ואדם...".

·       על כתב אזהרה שלא להזיק לדפוס, חתומים: יצחק גרשון (כנראה הוא ר' יצחק גרשון איש צפת, רב ומגיה בונציה), משה כהן פורט (רב בונציה), יהודה אריה ממודינא (הנ"ל), שמחה לוצאטו (רב בונציה. שמ"ב – תכ"ג).

בספר 'לקט הקמח' לר' משה חגיז (תל"ב – תק"י) על אורח חיים[21]: "ועיין בס' השירים על דבר ניגון המוזיקה בבית הכנסת".

ובשו"ת מלמד להועיל[22] מביאו: "וראיתי בלקט הקמח אורח חיים הלכות בית הכנסת ובית המדרש וז"ל: ועיין בס' השירים על דבר ניגון המוזיקה בבית הכנסת עכ"ל. וכמדומה לי שהוא ס' השירים אשר לשלמה לה"ר שלמה מן האדומים מנטובה, ד"ו שפ"ג. ועפ"י קאטאלאג של בן יעקב יש שם פסק הרי"א די מונדינא ובית דין דוויניציא להתירא נגד עוררין לאיסורא. ויען שהספר הזה אינו תחת ידי לא אוכל לשפוט עליו ולא ידענא מה הדבר אשר התירו הב"ד הנ"ל".

 

קידוש השם בחצר דוכסי מנטובה

המידע הבא להלן נערך על פי מאמר "מוסיקאים יהודיים בחצר דוכסי מנטובה" (1542-1628).

בשנת שמ"ז, שלמה מן האדומים הוזמן ע"י דוכס וינצ'נצו גונזאגה הראשון – לשמש בתור זמר וכנר בחצרו. תוך זמן קצר, הופך שלמה ממוזיקאי מן השורה, ל"מאסטרו די קאפלה", רב אמן הממונה על יצירת מוזיקה וארגונה, ויצירותיו המוזיקליות זוכות לפרסום נכבד ברחבי איטליה.

שלמה מן האדומים פרסם 13 חיבורים, בהם: קונצונטות, מדריגלים וסימפוניות, המונות סך הכל כ-150 יצירות.

חיבורו הראשון פורסם בשנת שמ"ט, עם הקדשה לדוכס וינ'צינצו גונזאנה הנ"ל. בתוך ההקדשה לדוכס שלמה כותב (תרגום מאיטלקית): "הנני מתפלל לאלקים כי יעניק לכבודו רוב אושר, ושוטח לפניו בהכנעה נאמנה את רגשי הוקרתי המסורה".

בשער ספרי המדריגלים שיצא לאור בשנת ש"ס ואילך, על שם המחבר רשום במפורש: "סאלאמונה רוסי העברי" (hebreo).

בשנת שס"ג – הוציא ספר מדריגלים המוקדש "לכבוד האדון הנכבד והנאור, האדון דון אליסאנדרו פיקו, נסיך מירנדולה". מעניין לציין כי כעבור 9 שנים, נסיך זה, במכתבו אל יועץ הדוכס גונזאגה ממנטובה, פונה בבקשה כי לקראת קבלת פני אורחים חשובים (חמיו שהיה דוכס ממודינה וגיסתו), "מבקש הייתי להתכבד בהזדמנות זו בנוכחותו של סאלאמונה העברי, עם חבורתו או להקת מנגניו. אבקש לפנות אל הוד רוממותו ולבקשו בשמי, כי יואיל לשלחו אלי ביום שני בערב..." (שנת שע"ב).

הדוכס וינצ'נצו הראשון העניק – בשנת שס"ו – לשלמה כתב מיוחד, הפוטר אותו מנשיאת הטלאי הצהוב אותו היו חייבים יהודי מנטובה לשאת על כובעם: "ברצותנו לבטא עד כמה יקרו לנו שרותיו של סאלאמונה רוסי היהודי כמלחין וכמנגן בחצרנו מזה שנים רבות, הננו מעניקים לסאלאמונה הנ"ל בתוקף סמכותנו רשות מלאה וחפשית להתהלך בעירנו ובביתו ללא נשיאת סימן הטלאי בשולי הכובע או המגבעת". – בשנת שע"ב קיבל שלמה מן האדומים כתב דומה מן הדוכס פרנצ'סקו לודביקו גונזאגה.

בשנת שס"ז – ספר סימפוניות, מוקדש לפאולו גוגליילמו אנדיאסי, נסיך רודי.

בשנת שס"ח – ספר סימפוניות שני, מוקדש ל[אליסאנדרו ד'אסטה], דוכס מודינא ורג'ו.

בשנת ש"ע – ספר מדריגלים, מוקדש לפדריקו רוסי, נסיך סן-סקונדו.

בשנת שע"ד – ספר מדריגלים, מוקדש לאלפונסו ד'אסטה, נסיך מודינא.

בשנת שפ"ב – ספר מדריגלים, מוקדש לפרנצ'סקו לודביקו גונזאגה.

בשנת שפ"ג – ספר מדריגלים, מוקדש לפרנטה גונזאגה, נסיך גואסטלה.

בשנת שפ"ח – ספר מדריגלטי, מוקדש לפאולו אמיליו גונזאגה (Paolo Emilio Gonzaga).

·       דוכסי מנטובה לבית גונזאנה אך מתקופה קדומה יותר – נזכרו מכבר ב"קיר הניגונים" בכתבה על עילפון מניגון.

 

בין מוזיקת חול לבין מוזיקה חילונית

שלמה מן האדומים הלחין שלל יצירות "חול", אותן כתב והוציא לאור עבור דוכסי מנטובה כמתואר לעיל.

האם יצדק לכנותם בשם "מוזיקה חילונית"?

ובכן, "מוזיקה חילונית" הכוונה היא, מוזיקה שהתוכן שלה משדר חילוניות, ראה כאן ____.

מלחין ירא שמים ודתי, שעושה מלאכתו באמונה, לעולם לא יוציא מתחת ידו "מוזיקה חילונית". עבור המלחין, היה זה לשם פרסנתו וכדו', וממילא העלה את עבודתו זו לקדושה. וגם עשה קידוש שם שמים.

אם צייר מצייר ציור לא של תשמישי מצווה וקדושה כי אם ציור של טבע, נוף יפיפה וכדומה. זה ציור של "חול". ותלוי במתבונן, האם הוא רואה ומבחין בכוונה האלקית הנמצאת בציור זה, "מה רבו מעשיך, כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניינך" וכדומה.

כן הוא בנידון, לעומת ניגוני קודש, הניגונים הללו הם "חול", אבל אינם מנוגדים לקודש, ואדרבה, קרובים המה לביטוי האמונה, מידת היושר והענווה.

 

שלמה מן האדומים וה'שלטי גבורים' ממנטובה

בזמנו של ר' שלמה מן האדומים, בעירו – מנטובה – היה ר' אברהם הרופא שער אריה [פורטלאונה] ממנטובה, בעל "שלטי הגיבורים", נולד בשנת ש"ב, והחל לכתוב את חיבורו בשנת שס"ו.

אין ספק, שר' אברהם הרופא הכיר את שלמה מן האדומים בן עירו ובן זמנו, אלא שאיננו מזכירו מפני שספרו דן אודות בית המקדש ושירת הלויים ולא אודות משוררים בני תקופתו[23].

בפרק רביעי מ'שלטי הגבורים' מבאר ששירת הלויים בבית המקדש הייתה מלאכת מחשבת, "כי כמו שיש אצל המשוררין מינין הרבה מהזימרה המלאכותית [=האמנותית] עומדת על עמודי כמה תורות ותנאים . . כן לדוד המלך בחיר ה' היה הרבה מינים מהשבח והשיר האלקי הנאמר בפה נבנה ונשלם ברוח הקודש...", הלויים המשוררים "לא הוכשרו לשיר טרם ששמשו [את] זקני [=חכמי] הלויים חמש שנים, כי לא יובנו חלקי המלאכה הזאת כי אם בקושי ובזמן רב".

בהחלט אין ספק שמאחורי שירת הלויים הייתה חכמה גדולה, אך עיקר חידושו של 'שלטי הגיבורים' הוא בהמשך: "אמרתי לכתוב לכם בקיצור משפטי השיר המלאכותי ומהותו, ולהראות לכם בפרק זה שאבותינו הקדושים ז"ל ידעו כל תנאיו ושמרו כל פרטיו עד חוט השערה ולא חטאו",

ואחרי שמבאר בקצרה יסודות מתורת ההרמוניה, מרווחים ואקורדים, אופן חלוקת קולות במקהלה ועוד, ממשיך, שאת משפטי השיר הזה – "הוא הוא שלמדו המשוררים מדוד המלך ע"ה ומתלמידיו, כי בחשכה התהלכו חכמי האומות בתנאי הזימרה, עד שממנו בחיר ה' יצאת להם תורת השקט ובטח".

ובהמשך לזה: "דרשו מעל ספר ה' בדברי הימים א' ט"ו, כי שם פסוק אחד קצר (והוא פלאי) תראו כי נמסרו לכם בו כל ראשי פרקי הזימרה אשר כתבתי, ולא נפל דבר אחד מכל דברי הפרק הזה הטובים ארצה", וממשיך באריכות לפרש את הפסוק האמור אודות כנניהו, ראש הלויים.

'שלטי הגיבורים' קובע, כי חז"ל (/הלויים) היו בקיאים בחכמת הניגון, וידעו את כל סודות המוזיקה שחכמי אומות העולם הגיעו אליהם רק בדורות מאוחרים.

[בהשקפה ראשונה היה נראה, שזוהי נקודת ראייה מוגבלת: היות ושירה הלויים הייתה חכמה אלקית, שבאה ברוח הקודש (וכפי שהוא עצמו מזכיר בתחילת הפרק וגם בהמשכו), הרי שההשוואה בין תורת המוזיקה של אומות העולם בתקופתו לבין תורת המוזיקה של בית המקדש, היא לכאורה תפיסה מגושמת. אמנם אכן בשכל האבולוציוני של חוקרי מוזיקה עתיקה זהו חידוש גדול, לומר שלפני 3000 שנה המוזיקה של בית המקדש הייתה לא פחות מפותחת מאשר המוזיקה הקלאסית וידעו כבר אז את חוקי המוזיקה כו'. ו"חידוש" זה מסתבר גם בלי להתייחס לרוח הקודש, מבחינה היסטורית – על בסיס הנתונים שבזמן דוד המלך היו 24000 משוררים, והיו לומדים 5 שנים וכו'. ולכן למסקנה, יש לקבל את דברי 'שלטי הגיבורים' אך עם הדיוק הבא: לא מדובר כאן על השוואה בין המוזיקה של בית המקדש למוזיקה של רנסנס, כי אם ניסוח על דרך השלילה: המוזיקה של בית המקדש הייתה לא פחות משוכללת מהמוזיקה של רנסנס, ואכן חז"ל ידעו את כל הסודות המוזיקליים שחכמי אומות העולם גילו בתקופות מאוחרות יותר].

ונחזור לענייננו:

לאור דברי 'שלטי הגיבורים' הללו, ר' שלמה מן האדומים מקבל משמעות אחרת לגמרי.

ר' שלמה לא הכניס סגנון מוזיקלי נכרי (או 'עכשווי') לבית הכנסת.

בעקבותיהם של הלויים בבית המקדש, ר' שלמה השתמש בשיא השכלול המוזיקלי, והרמוניה ופוליפוניה, לכבוד השם.

'שלטי הגיבורים' – הגה את התורה בדבר חכמת הניגון של הלויים וחלוקתם לריבוי קולות במקהלה, ור' שלמה מן האדומים – הביא תורה זו לידי יישום בפועל.

ונסיים בדברי ר' יהודה אריה ממודינה במבוא ל"השירים אשר לשלמה":

"ולמדתם אותם את בניכם להבין בחכמת הנגון מבין עם תלמיד כאמור בלויים כי כן בטחתי מיום צאת חבור זה לאורה ירבו לומדיה בישראל על מנת לשורר להדר אלקינו בם וכיוצא בהם . . יראו רבים ולא ייראו מגשת לחכמה הזאת אף כי רוחם בקרבם ישחרם ללמוד ולעשות. עד אשר תשוב חמת אבינו שבשמים ורחם יזכור יבנה ביתו נאוה קדש ויפקוד את בני לוי למשפחותם לעתים ומחלקותיהם למזמרות והיו השירים בבית ה' וכל העדה אף גילת ורנן מרוב טוב . . וה' להם לאור עולם, על כן יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון מהרה אמן".