ניגון בוקע רקיעים: לנגן ישר לנקודה

גם הפעם אנחנו הולכים לגלות מסכת שלמה מאחורי ניגון אנונימי בספר הניגונים. כנראה שקוראי קיר הניגונים כבר רגילים לתופעה שגרתית זו, אבל כל פעם יוצאים עם הפתעות חדשות. שווה לקרא.

מדובר ב"ניגון לשבת ויום טוב", ניגון מס' פ"ד בספר הניגונים, ובתקליט ניח"ח #7.

 

המום מהניגון

בבחרותי ישבתי פעם ב'זאַל' [=אולם] של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית כפר חב"ד, ובשולחן שלצידי ישב הת' יאיר ברונשטיין ז"ל, שאגב היה קרוב משפחה של הבעל מנגן ר' זלמן ברונשטיין (סבו של יאיר היה בן דודו של ר' זלמן). יאיר התחנך בבית ספר ממלכתי בראשון לציון, התחיל להתעניין ביהדות בכיתה י"א, בערך בגיל 17, וזכיתי להיות בין אלו שלמדו איתו בחברותא בתחילת דרכו. יאיר היה אז בחודשים הראשונים שלו לביקורים בישיבה ולהכרת עולם החסידות, היה שואל הרבה שאלות בתום לב וברצון כנה להבין. ובכן, ישבנו בזאַל ריק בשעת הפסקה או ביומא דפגרא כל אחד מול הספר שלו, זאַל ענקי עם אקוסטיקה פסטורלית, ולפתע ממרחק נפלטה תנועה מתוך ניגון (כן, בדיוק הניגון שאנחנו הולכים לדבר עליו כאן) מפי אחד מבחורי הישיבה. מ"רעשי רקע" שגרתיים לגמרי בהוואי הישיבה למי שמכיר. (בזאַל של כפר חב"ד שומעים גם שירת הציפורים וגם שירת הנשמות, ביליתי שם מעל 3 שנים אז אני יודע:). בין רגע יאיר פסק מלימודו, הרצין מאד, כרעם ביום בהיר. הוא פנה אלי ושאל בבהלה: "לב.. מה זה הניגון הזה??" ניסיתי להרגיע, זה ניגון חסידי רגיל ששרים, אבל הרושם שהניגון עשה על יאיר – היה יוצא דופן, הוא פשוט נידהם.

הסקרנות – מה עומד מאחורי הניגון המדהים הזה – כנראה לא נתנה לי מנוח, ובואו נראה איזו תמונה עולה מתוך פיסות מידע עלומים שהצלחתי לאסוף.

 

ניגון הכנה למאמר אצל אדמו"ר המהר"ש

בספר "ניגונים חסידיים" שנרשמו מפי הרה"ח ר' אליהו ליב ריבקין, מופיע הניגון בתור "ניגון התוועדות", ניגון מס' י"ח, ובתחתיתו נרשם:

"בימי אדמו"ר המהר"ש נ"ע נגנו נגון זה לפני מאמר חסידות של האדמו"ר".

ר' אליהו ליב ריבקין היה נכדו של הרב מנחם צבי ריבקין (תרכ"ט-תש"ח) מחסידי אדמו"ר מהר"ש הרש"ב והריי"צ, רבה של מנצ'סטר, בעל מנגן מיוחד, שזכר ניגונים עתיקים (קובץ ליובאוויטש ע' 550). תפילותיו היו באריכות גדולה, מלווים בניגונים ישנים ובבכיות עצומות. מהניגונים המפורסמים איתם התפלל, הניגון 'דער עובד' המיוחס לר' הלל מפאריטש (ניגון פ"ו שבספר הניגונים), וביחוד התפלל איתו עד ל'ברוך שאמר'.

הרב מנחם צבי ריבקין היה בגיל 14 בעת הסתלקות אדמו"ר המהר"ש, אבל מסתבר ששמע מפי חסידים שהיו לפניו. האם היה זה ניגון קבוע לפני מאמר אצל אדמו"ר המהר"ש במשך שנים רבות – קשה לדעת בבירור, אבל אפילו אם היה זה ניגון לפני מאמר אצל אדמו"ר המהר"ש לתקופה קצרה, נמצאנו למדים על ניגון זה: (א) שהוא היה כבר בזמן אדמו"ר מהר"ש, (ב) שהיו מנגנים אותו בליובאוויטש בפני אדמו"ר מהר"ש, (ג) שאצל אדמו"ר המהר"ש החשיבו את הניגון הזה עד כדי כך, שהוא היה ניגון הכנה למאמר. שזה לא דבר פשוט. ולא רחוק לומר, שכבר בזמן אדמו"ר המהר"ש היה זה נחשב לניגון עתיק ומיוחס (כפי כשנתמך גם בעדות הבאה).

 

ניגון אדמו"ר הזקן (!?) בתל אביב

במחברת ניגוני חב"ד של מאיר שמעון גשורי, ניגון מס' 63, מופיע הניגון תחת כותרת:

""ניגון הרב", לרש"ז מליאדי".

גשורי רשם את התווים בצורה מסודרת ועל כל ניגון רשם את המקור, מפי מי רשם את התווים וכמובן גם את שם הניגון.

על ניגון דידן נרשם "מפי הרב שלמה אלטשולר, תל אביב". בפשטות, לא רק תווי הניגון, אלא גם הייחוס של הניגון – נרשם מפי הרב אלטשולר.

מי היה הרב אלטשולר ומה מידת סמכותו?

"הרב התמים" ר' שלמה אלטשולר, נזכר בספר "ליובאוויטש וחייליה": נולד ז' ניסן תרנ"ג, הגיע לישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש מהעיר צ'רניגוב, ולמד בליובאוויטש עד שנת תרע"ג. לימים שימש עו"ד רבני בתל אביב. היה ממתפללי בית כנסת נחלת בנימין חב"ד תל אביב. נפטר א' אדר א' תשכ"ז[1].

אם כן, נראה כמקור מוסמך ונאמן. ניתן היה לחשוב שמא נפלה אי הבנה, אולי זה לא ניגון אדמו"ר הזקן אלא ניגון מזמן אדמו"ר הזקן, ניגון שניגנו לפני אדמו"ר הזקן, ניגון מחסידי אדמו"ר הזקן, או אפילו ניגון שמיוסד על תנועה מאדמו"ר הזקן, אך התואר "ניגון הרב" (שאגב נפוץ על ניגון ארבע בבות) מכריח שהכוונה היא לניגון של אדמו"ר הזקן, אלא אם כן נפלה כאן טעות.

 

הטעמה ייחודית של הרבי

קיימות שתי הקלטות, הייתי קורא להן הקלטות נדירות כי הן באמת נדירות, בהן שומעים את הרבי מנגן את הניגון הזה. כמדומני, זהו הניגון היחיד מכל קבוצת "ניגון לשבת ויום טוב" שיש ממנו הקלטה מהרבי.

יתירה מזו, הרבי לא רק השתתף בנגינה אלא בשתי הפעמים הרבי התחיל את הניגון הזה בעצמו. ניגון שהרבי מתחיל בעצמו – הוא ניגון מכוון!

את שתי ההקלטות ניתן לשמוע בסדרת "ניגוני התוועדויות" (#3 ו-#6) בכותרת ניגון לשבת ויום טוב,

הקלטה אחת – מתוך התוועדות י"ט כסלו תשט"ז. לקראת סיום ההתוועדות, צמוד לפני ניגון ד' בבות (אחרי ניגון "והיא שעמדה" שהרבי לימד בפסח הקודם). יוצא שהוא היה "ניגון הכנה" לד' בבות. הרבי מתחיל את הניגון לבד, וכאשר לא הצטרפו – שאל "האם מכירים הניגון" (וחוזר על השאלה שוב באמצע הניגון, אולי מפני הבדל בגרסה). מעניין להעיר כי באותה התוועדות הרבי ביקש לנגן את כל ניגוני אדמו"ר הזקן, וכל פעם שאל האם אין עוד ניגון של אדמו"ר הזקן שעדיין לא ניגנו(!). האם זה מחזק את המקור האומר שזה ניגון של אדמו"ר הזקן? לא יודע. אבל מה שבטוח, שהניגון עלה על השלחן בעת רצון זו וביחד עם ניגוני אדמו"ר הזקן.

הקלטה שנייה – מתוך התוועדות פורים תשי"ז. אחרי שהרבי ניגן "כי אנו עמך" אותו הרבי לימד בשמחת תורה באותה שנה. הרבי בעצמו מתחיל את הניגון, והיה זה ניגון לפני מאמר כעין שיחה[2].

מסתבר שלרבי יש גרסה ייחודית לניגון, עם דיוקים, דגשים, הטעמה.

 

התחלה – מאמצע הניגון

בשתי ההקלטות, הרבי מתחיל את הניגון מאמצע הניגון לפי סדר הניגון המוכר לנו והמופיע בכל הגרסאות. הרבי מתחיל משתי הבבות האחרונות, שהן החלק ה"לב" של הניגון, ורק אז חוזר לתחילת הניגון כפי שהוא אצלינו.

מדוע הרבי מתחיל שלא מתחילת הניגון?

בהקדים: לכל ניגון יש סדר בבות, שמתפתחות "מלמטה למעלה", מתחיל מ"כניסה" לנושא, צעדים ראשונים להתרוממות שתלך ותתעצם. אכן כאשר מנגנים ניגון ב"סדר ניגונים", או כאשר מלמדים ניגון, אז יש לו את המבנה המסודר נדבך על נדבך. אולם, כאשר מנגנים ניגון בהתוועדות, ובזה עצמו – באמצע או ברגעי שיא של התוועדות, כאשר המתוועד או הקהל כבר לא אוחזים בשלבי התחממות ראשונית אלא במצב נעלה יותר, אז מתחילים את הניגון בהתאם. חסיד עלול להתחיל כל ניגון שהוא מחלקי השיא של הניגון, כאשר כן מתבקש אצלו בפנים.

כמובן אנחנו לא יכולים לדעת במכוון כי אין מחשבותינו כו' אך בהרגש דק נראה לומר, אם שהרבי אוחז בשלב הזה של הניגון, או שהרבי העלה והגביהה את הקהל לשלב הזה של הניגון, ואולי בעומק יותר – הרבי הולך ישר לנקודה, והחלק הזה של הניגון – שתי הבבות האחרונות שלו – הן לב ליבו של הניגון, וחביבות יתירה (געשמאק בלע"ז) נודעת להן.

 

דילוג בבא: מדלג על ההרים

בתקליט הניח"ח, יש בבא אמצעית נוספת בניגון, שהיא 'חוליית ביניים' בין שתי הבבות הראשונות לשתי הבבות האחרונות.

הרבי מדלג על בבא זו.

זה לא חידוש של הרבי, אלא כך היא הגרסה הן בספר הניגונים המקורי והן בתווים של גשורי, ללא הבבא הזו. שתי גרסאות מקוריות – מדלגות על בבא זו. הבבא הנוספת מופיעה בספר של ר' אליה ליב רבקין, וכן בביצוע בתקליט ניח"ח #7.

אחרי שתקראו בהמשך, שהרבי מנגן את כל תנועות הניגון "ישר לנקודה", ניתן לשער שגם הדילוג על הבבא האמצעית, שהולכת עקב בצד גודל, כאילו דורכת במקום בלי התקדמות משמעותית, הוא בבחינת "מדלג על ההרים".

 

לנגן ישר אל הנקודה

אם להשוות את ההבדלים והדיוקים בין איך שהרבי מנגן את הניגון לבין איך שה"עולם" מנגן את הניגון, ניתן לומר, שהרבי מנגן את הניגון באופן מאד "ישר", ללא תנודות יתירות. זה מתבטא גם במקצבים שהרבי עושה אותם בלי קנייטשים כי אם בשמיניות חלקות, וגם בפרטי סטיות בתנועה שהרבי לא גורס.

בהסיר כל הקישוטים, לא מדובר על קישוטים חיצוניים לגמרי – לא בשופטני עסקינן –  אלא אפילו קישוטים "פנימיית" יחסית, שמעצימים לכאורה את ההרגש של הניגון, גם אותם הרבי מסיר, ואז מתגלה "עצמותו" של הניגון. לפני הוי' ישפוך שיחו.

הרמת הקול

בפורים תשי"ז בחזרות על הבבא שנייה, הרבי עולה בקולו הק' לאוקטבה גבוהה לתמרץ את הקהל, אבל על כך ידובר בע"ה בכתבה נפרדת על פיתוח קול אצל רבותינו נשיאינו.

קפיצה תלולה

מעבר בין הבבא לפני אחרונה לבבא אחרונה: הרבי עושה קפיצה חדה במיוחד, שלא כפי הגרסאות הרגילות והנפוצות. אפשר לדמות זאת קצת למעבר בין שתי הבבות האחרונות בניגון 'הבינוני', אשר גם שם הורגלו לנגן בצורה "שקולה" וסימטרית יותר, אבל הגרסה המקורית היא בקפיצה חדה יותר וכפי שהרבי ניסה לתקן את הקהל.

 

ניגון דופק, נוקב, בוקע

עכשיו, ננסה להבין מהי האמירה המהותית של הניגון.

הנני מניח, כי מהותו של הניגון משתקפת במלא עוצמתה בתנועת השיא של הניגון, אשר החלקים הקודמים הם רק הקדמה והכנה אליה.

הבה נסתכל בתנועת השיא של הניגון, בטונים הגבוהים.

הצורה שלה – "תרועה" – ירייה על צליל שהוא אוקטבה מעל תחילת הניגון (לגירסת ספר הניגונים, לתנועה זו יש תנופה ע"י טון מוביל, אבל הרבי מנגן את הקטע הזה "גלאט" על האוקטבה, כמו בגרסת גשורי), ואז פריצה ובקיעה על צליל שנמצא מעל האוקטבה. כעין חיות הקודש שמוציאות ראשן מעל לרקיע ומיד נרתעות לאחור.

האסוציאציה שעולה לי מן הצורה הזו – היא דפיקה על שערי שמים.

וכעת, בנוגע לשאר חלקי הניגון.

לעומת התווים בספר הניגונים ובספר של רבקין, בהם הבבא הראשונה והשניה מורכבות בעיקרן ממהלכים של רבעים, הרבי מנגן אותן עם שבירה לשמיניות. בפרט זה, גרסת גשורי (יותר נכון, גרסת ר' שלמה אלטשולר) – הכי קרוב לגרסת הרבי. גם בבא ראשונה ושניה.

בזה גופא, בחזרה על הבבא שניה, הרבי שובר את כל התנועה לשמיניות, מה שיוצר תנועה נוקבת לגמרי.

כעת יש לבאר את סדר הניגון כך:

תנועת השיא – דופקת על שערי שמים. אך על תנועת הניגון שלפני זה – דופקת על שערי תשובה.

 

ניגון מליובאוויטש לערגה של ויז'ניץ

המרכיב ה"מהפנט" של הניגון בא לידי ביטוי גם בסיפור המיוחד הבא:

הרה"צ ר' חיים מאיר הגר, ה"אמרי חיים" מויז'ניץ, נולד בשנת תרמ"ח לאביו ה"אהבת ישראל" מויז'ניץ. כבר בצעירותו ניחן ה"אמרי חיים" בכישרונות יוצאי דופן, לימים גם חיבר כמה ניגונים.

אחרי חתונתו בשנת תרס"ה עם בתו של הר"ר זאב מראחמיסטרובקא, לערך בשנת תרס"ו – והוא לערך בגיל 18 שנה – ביקר ה'אמרי חיים' בליובאוויטש אצל אדמו"ר הרש"ב נ"ע, ולקח משם את הניגון. הניגון כל כך שבה את ליבו עד שהוא הכליל אותו בניגון עתיק של ויזניץ על "י-ה רבון עלם" ששרים בויז'ניץ בערגה בכל ליל שבת לקראת סוף הסעודה.

ה'אמרי חיים' שמע הניגון בליובאוויטש פעם אחת בלבד, וזכר אותו היטב. אביו ה"אהבת ישראל" (האדמו"ר מויזניץ דאז) אמר, שהיה נותן כל הון שבעולם בשביל ללכת לשלחן של בנו לשמוע הנוסח שלו בהניגון – עם הניגון שקיבל בליובאוויטש.

הרב יעקב לנדא אב"ד בני ברק חסיד של אדמו"ר הרש"ב, בא פעם לבקר את ה'אמרי חיים' באחד מלילות חנוכה.

בהזדמנות זו, סיפר לו ה'אמרי חיים': "בהיותי ברוסיה אצל חותני הק' מראחמיסטריווקא, ניצלי את ההזדמנות וביקרתי אז בהרבה חצרות קודש, גם לרבות אצל אדמו"ר הרש"ב בליובאוויטש, ומשם לקחתי את התנועה החב"דית והלבשתיה על 'רברבין' שבזמר 'י-ה ריבון'".

('לפני ולפנים', מאת ר' מנחם אליעזר מוזס, מהדורת תשפ"ב, ע' תלא-ב. וראה 'עתיקין' גיליון 10).

תודתי נתונה לר' אברהם שי' חריטונוב מקראונהייטס לגבי ביאור באופן הנגינה של הרבי.