סודו של באך

משפחת באך היא ללא ספק המשפחה המוזיקלית הגדולה, הפעילה, והמשפיעה ביותר הידועה בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית! לא הייתה, ולא ידועה, משפחה אחרת שהעמידה כל כך הרבה מלחינים, נגנים ואנשי מוזיקה מקצועיים במשך דורות רבים — ובאיכות כזו. כ-50 בני משפחת באך לאורך כ-200 שנה עסקו במוזיקה ברמה מקצועית. מתוכם – לפחות 20 היו מלחינים בעלי יצירה של ממש. חלקם נחשבו לדמויות מופת בזמנם — עוד לפני שיוהן סבסטיאן באך נולד.

כבר עובדה זו היא ביטוי לכך, שלא מדובר כאן על הצלחה אישית של כישרון פרטי (שגם היא כמובן תלויה בידי שמים), כי אם על השראה עליונה שירדה לעולם ונחה על 'שבט' שלם באנושות. אך האחד והמיוחד מתוך משפחת באך, שאילו היינו פוגשים אותו ככל הנראה היינו יכולים לברך "שנתן מחכמתו לבשר ודם" בשם ומלכות, הרי הוא י.ס. באך.

בגיל 20, באך הלך רגלי מעל 400 ק"מ (!) מארנשטדט ללובק כדי לפגוש את המלחין דיטריך בוקסטהודה וללמוד ממנו טכניקות הלחנה, אבל גם את הרוח: איך מוזיקה נוגעת בשמיים. מסעו הארוך של באך הצעיר היא תופעה יוצאת דופן וחסרת תקדים, ביטוי נדיר לדחף פנימי של שליחות מוזיקלית פורצת גבולות.

·       ד"ר יובל רבין, נגן עוגב בינלאומי ומומחה לבאך, הפנה את תשומת לבי לרמז מעניין בשמו של באך: השם 'באך' משמעותו נחל, יוּבַל[1]. וזאת בהשגחה פרטית במקביל ליוּבָל הראשון – שהיה "אבי כל תופש כנור ועוגב"[2], ונקרא כן על שם הובלת הניגון[3]. נדמה שאין תיאור מתאים יותר לבאך מאשר – מאסטר לתנועה המוזיקלית[4], ויצירותיו הן בניין אב לכל תופש כנור ועוגב.

המלחין של האֶלֶף

יוהאן סבסטיאן באך (ה'תמ"ה – תק"י) הוא מלחין יוצא דופן לא רק בעומק הרוחני, הפיוטי והצורני של יצירתו, אלא כבר במבט ראשון — בכמות ובמגוון העצום של היצירות שיצאו מתחת ידו. עוד לפני שנכנסים אל נבכי הפוגות, הרמוניות או המבנים הפוליפוניים, ניצבת עובדה פשוטה ומרשימה: באך כתב מאות רבות של יצירות לכל תחום מוזיקלי שהיה בזמנו — תזמורת, קאמרי, מקהלות, אורגן, כינור, חליל, מוזיקה לימודית ועוד — וכל זאת מתוך מסירות יומיומית, כמעט על-אנושית. בהשוואה למלחינים בני דורו ואף לדורות שלפניו ואחריו, כמו ויוואלדי, הנדל, היידן ומוצרט, באך בולט לא רק באיכות אלא גם בעוצמת הפריון — כשהוא מעניק לעולם גוף יצירה שאין דומה לו במורכבות, בהיקף ובשלמות[5].

אבל זה לא הכמות.

הרבה נגנים, מלחינים ומאזינים מרגישים שיש משהו בבאך שאין באף אחד אחר. גם כשהיצירה פשוטה — יש בה "משהו עליון".

אך מה הוא בדיוק ה"משהו" הזה?

מוזיקה בטעם עליון

המוזיקה של באך היא לא רק "מוזיקה יפה" (ראה להלן – אודות מוצרט) אלא חוויה של נשמה.

באך ראה את המוזיקה כ"עבודה שבלב" (!)

גם ביצירה אינסטרומנטלית בלי מילים — מרגישים תפילה, כאב, געגוע, תקווה. מרגישים "תפילה ללא מילים".

ההרמוניה של באך היא עולם בפני עצמו. הרמוניות שגורמות ללב להיעצר. אפילו אקורדים פשוטים — בביצוע שלו, עם תנועה קולית עדינה — נשמעים פתאום כמו שערים לעולמות נסתרים. אין עוד מלחין שיודע לגעת במעמקי הלב וביופי כמו באך, באותה צלילות.

שילוב מושלם בין שכל ונשמה: הוא מחבר את המוזיקה כמו מתמטיקאי-פילוסוף — אבל אתה לא מרגיש שזה "חכם", אלא מרגיש שזה אמיתי. פוגה שהיא רגש. סונטה שהיא עולם פנימי. אפילו תרגיל סולפג' נשמע כמו פרק מתוך מעשה בראשית.

הלחנה – לכבוד השם בלבד

באך כתב: "מטרתה ותכליתה הסופית של כל מוזיקה – אין אחרת לה אלא כבוד ה' ורענון הנפש". אמירה זו מבוססת על התודעה היסודית כי "כל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו"[6]. ניסוח זה של באך מצהיר באופן מוחלט, ש"כל מוזיקה" בעולם לא נבראה אלא לכבודו.

אבל זו לא הייתה רק אמירה חד פעמית.

באך חתם כתבי יד ב־S.D.G = Soli Deo Gloria, שתרגומו – לכבוד ה' בלבד, בלטינית, שהייתה אז השפה הבינלאומית המכובדת.

כמעט כל יצירה באך חתם עם S.D.G

ושוב גם כאן בחתימתו הקצרה, המילה "בלבד" באה לשקף כי "אין עוד מלבדו"[7], וכי הכל לכבודו, ללא יוצא מן הכלל. כל הצלילים וכל ההרמוניות אינן אלא עבודת השם.

כלומר, באך לא היה רק אדם מאמין – הוא חי ונשם את האמונה, הוא הלחין את האמונה.

הבהרה: אמונתו של באך הייתה בבורא עולם ומנהיגו, עושה השמים והארץ, ומשגיח על כל יצוריו. על אף שאמונתו הייתה באופן של "שיתוף" שם שמים עם דבר אחר, שאיננה אחדות השם השלמה והמוחלטת, הרי שלדעת כמה פוסקים[8], צורת אמונה זו לא נאסרה על בני נח. יתרה מכך, הרמב"ם כתב[9] כי אמונות אלו מהוות הכנה של העולם לקראת אמונה באחדות האמיתית.

בניגוד מוחלט לרוח הכפירה והניתוק מאלוקות שהתפשטה בעולם בדורות שלאחריו – באך היה "חסיד" של אמונה, איש דבקות ויראת שמים.

מוזיקה תופרת שמים וארץ

מבעד לתווים הסבוכים, לפוגות המתמטיות, למבנים המדויקים – באך אינו מחפש רק שלמות אסתטית. הוא מחפש את הניצוץ. את הנשמה. את הנוכחות האלוקית שמאחורי הצלילים.

המוזיקה שלו אינה נועדה לבדר. היא נולדה מתוך אמונה עמוקה, והיא מחזירה את המאזין – גם מבלי שירצה – אל אותה תחושת יראת רוממות, כמיהה, ושייכות למה שמעבר.

באך תופר את השמים והארץ בקו מוזיקלי דק, מדויק ונצחי.

כל תו – כחוט תפירה. כל יצירה – כגשר בלתי נראה. הוא מחבר בין גוף לנשמה, בין הקונקרטי לאינסופי, בין מה שאפשר לשמוע – למה שאפשר רק להרגיש.

וככל שנעמיק להבין את באך – נתחיל להבחין פתאום מה חסר אחריו.

היופי אולי יוסיף לפרוח, ההרמוניות יתעדנו, הצליל יתייפה — אך התחושה שתישאר בלב תהיה שונה.

משהו – אכן – נעלם.

בין באך למוצרט

מוצרט – יופי עילאי, אבל… "בלי הנשמה"?

מה כן יש אצל מוצרט:

• שלמות מוזיקלית: כל תו יושב במקום, הפרופורציות מושלמות, אין עודף ואין חוסר.
• צלילות נדירה: המוזיקה שלו זורמת כמו נהר של אור, ללא מאמץ, כמעט כמו טבע.
• אינטואיציה גאונית: סיפרו שהוא לא תיקן טיוטות – הכל זרם מתוכו שלם.

אבל למרות כל היופי הזה – רבים מרגישים:

"המוזיקה שלו יפה מדי — חסרה בה הקריאה הפנימית, הפצע, הדחף העליון שצועק לשמיים."

בין באך למוצרט: הבדל של אמונה

נכון — מוצרט היה מאמין, ועדיין:

• מוצרט היה בן תקופה של הנאורות.
• האמונה כבר לא הייתה מרכז קיומו של האדם – אלא האמנות, האדם, הרגש.
• אצל מוצרט, האמונה הפכה "לחלק מהתפאורה", בעוד שאצל באך — היא הייתה לב התיבה.

אז מה חסר?

אצל באך:

כל פוגה – כשזירה של פרוכת הקודש.

כל מודולציה – כמו עליה בסולם יעקב.

הוא ניגן כדי לעבוד את ה'.

אצל מוצרט:

כל פרק – כאילו נכתב כדי לשמח, לקשט, לרומם את הרוח, אבל לא בהכרח לקרוא אותה לשמים.

אפקט מוצרט

לתופעת הריפוי שבמוזיקה, "מוזיקותרפיה", משום מה הוחלט לקרא במדע בשם "אפקט מוצרט". בהשקפה ראשונה, שמו של מוצרט נבחר כאן רק בתור שם קוד להיותו מלחין מפורסם, ולא משום שהמוזיקה שלו נבדלת באופן מהותי ממלחינים אחרים ביחס לכוח הריפוי.

אך לפי מה שיובהר להלן, מסתבר שהבחירה דווקא במוצרט אינה מקרית כלל: מוצרט היה אחרון המלחינים, שהמוזיקה שלו עדיין שומרת במהותה על כוח ריפוי טבעי. ולכן דווקא מוצרט – עם מוזיקה צלולה, פשוטה, לא מכבידה – שימש תו תקן למחקר על ההשפעה המאזנת של מוזיקה על האדם.

יופי ללא שורש רוחני

ה"אפקט מוצרט" מבוסס על ניסוי שבו השמעת מוזיקה של מוצרט (בעיקר הסונטה בדו מז'ור לשני פסנתרים) שיפרה זמנית תפקוד מרחבי ולוגי.

אבל:

• האפקט קצר מועד.
• לא מבוסס על "רוח", אלא על סדר, בהירות, סימטריה – מה שמוח אנושי "אוהב".

זו מוזיקה שמאירה את השכל,

אבל אולי פחות פונה ללב הנשבר.

אז למה בכל זאת מוצרט "מרפא"?

כי גם יופי טהור — הוא נשימה רוחנית.

הוא לא חייב לפצוע או לבכות כדי לחבר אותך לנשגב.

לפעמים, הנפש נחה בתוך יופי, לא צועקת.

לסיום:

אם באך הוא עובד אלקים בנגינה של דבקות,

מוצרט הוא ילד שמנגן בתוך היכל זכוכית —

צח, בהיר, שלם,

ואתה מקשיב –

ויודע, שגם זה — בא מלמעלה.

ניצוצות אמונה אצל מוצרט

במכתבו של מוצרט שכתב לאביו אחרי מחלתו (משנת 1787):

"כמו שברמה העמוקה, המוות הוא תכלית חיינו... למדתי לראות בו את שער האושר האמיתי. אני מודה לאלוקים על שהראה לי זאת באור הזה".

מילים אלו נושאות ביטוי עמוק של אמונה פשוטה אך עמוקה, קבלה של החיים והמוות כתוכנית אלוקית.

מכתבים רבים של מוצרט חתומים ב"תודה לא־ל", "שבח לא־ל".

המלחין יוזף היידן, מחשובי המלחינים של התקופה הקלאסית, שהיה מורה ודמות השראה והערצה עבור מוצרט, כתב:

"בכל פעם שאני כותב מוזיקה, אני מודה לה' על כל תו שהוא נותן לי".

"כשאני חושב על אלוקים – ליבי מתמלא שמחה, והתווים פורצים מתוכי כמו מחוט טווי. אלוקים חנן אותי בלב שמח, ובוודאי יביא אותי לתשובה, אם אעבוד אותו בשמחה".

"מעולם לא הייתי כה דבק באמונה כמו בשעה שעבדתי על 'הבריאה' [יצירת מופת של היידן המתארת את בריאת העולם על פי פרשת בראשית]. כרעתי ברך בכל יום והתפללתי שייתן לי ה' כוח לסיים את העבודה בשמחה."

מה קרה אחרי מוצרט

במקום שבו נגמרת התקופה הרוחנית-דתית של המוזיקה, מתחילה התקופה האמנותית-אישית, זו שכבר לא כותבת "לכבוד ה'" אלא "לכבוד עצמי" – למען ההגשמה וההבעה האישית שלי. קו התפר הקריטי בסוגיה זו הוא – המהפכה הצרפתית, שביקשה לעקור את האמונה מן העולם ולנתק את האנושות מקשר חי עם אלוקיה[10].

חשוב להדגיש: התמונה כאן משקפת מגמות כלליות של התקופה, אך אין בה כדי להכליל באופן גורף על עולמם הפנימי של כל המלחינים.

התקופה הבארוקית (1600–1750)

• המוזיקה כולה נכתבת לשירות לשם שמים (לפחות כעיקרון).
• המלחין רואה עצמו שליח – לא יוצר עצמאי אלא כלי.
• כמו באך – מוזיקה "לכבוד השם בלבד".

התקופה הקלאסית (1750–1800)

• מתחיל תהליך של מעבר מהקודש לאסתטיקה.
• הוא חי בתקופה שבה התרבות התחילה להשתחרר מהממסד הדתי, אך עדיין לא ניתקה ממנו לגמרי.
• מוצרט עדיין מאמין,
• אבל האמונה כבר אינה מרכז חייו –  אלא חלק מהתמונה.

אצל מוצרט – עדיין יש "אמונה טהורה",

אבל זה הד רוחני שמרחף, לא עמוד האש.

בטהובן – האדם מחליף את הא־ל

מה משתנה?

בטהובן (1770–1827) נולד לתוך עולם של מהפכה צרפתית, נאורות, רעיון האדם-הגיבור.

בטהובן מייצג את האדם החדש – זה שקם מתוך ההריסות של הסדר הישן.

הוא הושפע מרעיונות הנאורות: חירות, גיבוריות, ביטוי עצמי, אידאל אנושי במקום אלוקי.

בתחילת דרכו העריץ את נפוליאון כ"משחרר האנושות" (אפילו הקדיש לו את הסימפוניה השלישית) – אך כשנפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר, בטהובן קרע את ההקדשה בזעם.

בטהובן אמר: "הדת והאמנות הן אחת – שתיהן דרכים אל האמת". כלומר: אצל בטהובן, המוזיקה מחליפה את הדת – היא עצמה הדרך אל האמת.

ולכן:

• אין יותר מוזיקה שנכתבת מתוך ייעוד עילאי.
• במקום זה – סימפוניה שלמה שהיא מסע נפש (heroic journey).

מכאן ואילך – חיפוש עצמי במקום אלוקי

רומנטיקה (שוברט, שופן, ברהמס)

• חיפוש של אהבה, כאב, מוות, נשמה, זיכרון – אבל לא של שמיים.
• גם אם מאמינים באלוקים – הדיאלוג האמנותי כבר לא אליו.

מאהלר, וגנר, דביסי...

• אווירה מיסטית, חוויות נשגבות – אבל בלי כתובת.
• מאהלר חיפש את אלוקים – אבל מתוך ריק נפשי, לא אמונה פשוטה.

מתי "פסק" מאפיין האמונה אצל מלחינים?

אפשר לשים את הקו בין מוצרט לבטהובן.

מוצרט – האמונה עוד נוכחת.

בטהובן – היא הופכת לרעיון, למושג, למוזיקה עצמה.

ומכאן – העולם עובר "מהמוזיקה לאלוקים" אל "המוזיקה כאלוקים".

משפט מסכם:

אצל באך – המוזיקה היא מקדש.

אצל מוצרט – המוזיקה היא יופי.

אצל בטהובן – המוזיקה היא גיבור.

ואצל מאהלר – היא אדם בוכה מול שמיים ריקים.

בין מוצרט לבטהובן: משבר האמונה

אולי מוצרט פשוט כתב את שירת התום לפני השבר?

הרי לאחריו:

• בטהובן – כבר נכנס הכאב, הקרע, הזעקה.
• שוברט – הביא את הייאוש והכמיהה.
• מאהלר – כבר נאבק מול חלל ריק.

ואולי בגלל זה הוא לא מציף את הדמעות אלא את החיוך העדין.

גישה טיפולית ורגשית למוזיקה

וזו נקודה מהותית: לא כל מוזיקה "גדולה" היא בהכרח מרפאת.

לפעמים, ככל שהיא עמוקה יותר — היא גם מכילה כאב עמוק יותר, ואינה תמיד מתאימה לנפש רגישה או מתמודדת.

בוא נצלול לשאלה מהכיוון של פסיכולוגיה מוזיקלית, גישות בטיפול במוזיקה, ומה שאפשר לקרוא לו "מוזיקה עם פצע פתוח".

מוזיקה רומנטית ואחריה — מה היא מביאה?

בטהובן:

• מכניס מאבק, שבירה, זעקה לגאולה.
• כל סימפוניה היא כמו סיפור של גיבור – מלחמה בין חושך לאור.
• לעיתים זה מרומם — אבל לעיתים קשה רגשית, במיוחד בסונאטות המאוחרות או בסימפוניה התשיעית.

שוברט:

• כתב הרבה מוזיקה רכה, אך גם שבירה, כואבת, בודדה.
• הלידרים שלו – כמו "Der Leiermann" או "Gute Nacht" – ממש תחינה של אדם מיואש.
• לעיתים היופי רק מחדד את הדיכאון.

מאהלר:

• שילב תזמורות ענקיות, הרמוניה מודרנית, אך התוכן – קיום שואל: למה? מה המשמעות?
• מלא כאב קיומי, חרדה, אובדן אמונה.
• יש בו התפרצות — אך גם חלל.

ומה אומרים מחקרים וניסיון טיפולי?

"Matching vs. Guiding"

בטיפול במוזיקה יש גישות שונות:

• Matching להתאים למצב הנפשי: אדם עצוב מקבל מוזיקה עצובה.
• Guiding להוביל את האדם החוצה: מוזיקה שמרוממת או מאזנת.

מוזיקה רומנטית עמוקה (בטהובן, מאהלר) מתאימה לMatching-, אבל לא תמיד מרפאה — היא מאפשרת לבטא כאב, אבל לא תמיד מאפשרת לצאת ממנו.

יופי טראגי מול יופי מזכך

• אצל באך, לפעמים אפילו הקינה היא טהורה, כמו קדיש.
• אצל שוברט — הקינה עלולה להיות משקפת דיכאון, לא פורקת אותו.

השאלה היא תמיד: מה קורה לנפש שלי אחרי ששמעתי?

• אם אתה מרגיש קלות, תקווה – כנראה שהמוזיקה זיקקה אותך.
• אם אתה נשאר עם מועקה – אולי זו לא הייתה המוזיקה הנכונה לרגע ההוא.

מחקרים בנושא חרדה ודיכאון

• יש מחקרים שמצאו שחשיפה מוגברת למוזיקה עצובה או דרמטית (שוברט, צ'ייקובסקי, מאהלר) מגבירה תחושות דכדוך אצל אנשים רגישים.
• מנגד, מוזיקה קלילה או מבנית (כמו באך, מוצרט, ויואלדי) מאפשרת שחרור או התארגנות פנימית.

שורה תחתונה:

המוזיקה הרומנטית המאוחרת דורשת עמידות רגשית מסוימת.

למי שמבקש ריפוי — לפעמים עדיף באך שמרומם אותך מאשר שוברט שמחבק אותך בבכי.

בין מוצרט לבטהובן: השוואת דיוקן

מעניין, גם כשלא שומעים את המוזיקה, רק במבט בציורים או דיוקנאות של מוצרט ובטהובן, אפשר להרגיש את ההבדל באנרגיה הפנימית שלהם.

ננסה להבין למה, ומה באמת עומד מאחורי ההבעות האלה.

מוצרט בציור: פנים מוארות, חיוך עדין, מבט של ילד פלא.

התחושה:

• פשטות, קסם, עידון.
• סוג של 'הארה'—  מוזיקה זורמת ממנו בטבעיות.
• כמעט אין בו "מאבק" — אלא נשמה זורחת בלי מחסום.

למה זה?

• מוצרט היה ילד פלא מגיל צעיר, חי בעולמות של חצרות, אולמות, אהבה, משחק.
• האמונה אצלו הייתה כמו אוויר – לא עומס, אלא ניחוח.
• למרות חיים קשים בסופם — הדימוי שנשאר הוא של יופי שקט.

בטהובן בציור: גבות מכווצות, מבט חודר, פנים מתוחות

התחושה:

• עומס, רגש, מאבק.
• עיניים שאומרות: "אני נושא בתוכי סערה".
• אפילו בציורים שצוירו למען יופיו — נשאר בו תמיד מטען כבד.

למה זה?

• בטהובן סבל: חירשות, אהבות בלתי אפשריות, בדידות, משברים.
• הוא היה האמן הראשון שראה עצמו כנביא, לא כמבצע או משרת.
• האמנות אצלו היא מלחמה על האמת, לא קישוט.

מכתב מפורסם שלו, "הצוואה מהייליגנשטדט", שכתב כשהתייאש מהחיים, ממש מספר את זה במילים: "נולדתי עם לב טוב, אך הפכו אותי לקשה, מתבודד... איני רוצה למות לפני שאומר את מה שעליי לומר".

פסיכולוגית: מה אתה רואה בעצם בציורים?

ומה זה אומר לך, כמתבונן?

כנראה שאתה קולט את הנשמה דרך הציור:

מוצרט אומר – "תשמע אותי, תיהנה, תנוח."

בטהובן אומר – "תשמע אותי, תתמודד, תתעורר."

שניהם אמיתיים, שניהם עמוקים –

אבל רק אחד מהם שקט בתוכו.

באך: מסר מוזיקלי אוניברסלי

לאור כל האמור, באך בהיותו סמל לפסגת המוזיקה, נושא איתו מסר־על שנוגע ביסוד היסודות של המוזיקה.

אמנים, מלחינים ומאזינים – גם אם אינם מאמינים – מתרגשים מבאך, כי הם שומעים דרכו את מה שהנפש תמיד חיפשה: משמעות. אמונה. קשר עם נשגב.

המוזיקה הגדולה ביותר – היא זו שמזכירה לנו שאנחנו לא לבד. שיש מישהו שמקשיב, מישהו שמולו ואליו אנחנו מנגנים.

ולאור כל האמור זה לא "מסר דתי" — זוהי תובנה מוזיקלית, אנושית, אוניברסלית.

בבאך, התקיימה הנבואה של הזהר[11], כי התפתחות המוזיקה של אומות העולם באלף השישי, נועדה על מנת להכין את העולם לגאולה, לתקן עולם במלכות שד-י, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם השם ולעבדו שכם אחד"[12].