שיטת פיתוח קול של הלויים

דמיינו מקהלה של לויים עומדת על במה, מול מזבח שעלה ממנו עשן סמיך. לפתע פורץ קול – קול על־אנושי. כה חזק, כה עמוק, כה צלול – שהוא גורם לכל הנוכחים ספונטנית לסגת לאחור. היה זה הוגרס בן לוי, אמן הקול המפורסם ביותר שהיה לעם היהודי.

לא רק מאסטר – אלא פלא של תדרים. הוא ניגן עם הלשון, עם החיך, עם חללי הסינוסים. אלפיים שנה לפני שהמציאו את האופרה, הוא ידע לשלוט בנפח הצליל, בוויברציות של האוויר, בקפיצות אוקטבה, בסלסול שנשמע כאילו הגיע מעולם אחר.

ואף אחד – אף אחד! – לא ידע איך הוא עושה את זה. הוא לקח את סודות השירה לקבר.

זו לא רק אגדה תלמודית – זוהי התחלה של פרק בפיתוח הקול המקצועי בתרבות המוזיקלית המקורית של בית המקדש. הפרק המלא מוצג ומפוענח בספר "שירת הלויים", בחלק המוקדש למוסד המוזיקלי שהתנהל בחצר בית המקדש[1].

והיום, כשמוזיקולוגים מחפשים את השורשים של הטכניקות האיטלקיות, הם מגלים – שיש סיכוי טוב שהשורש האמיתי היה בירושלים, בדוכן הלויים.

מעניין? המשיכו לקרא!

 

אור חדש על שיטה עתיקה

ג'סטין פטרסן הוא מורה מוביל לפיתוח קול, בעל תואר שני באופרה, שמשלב הוראה מקצועית עם חקר מעמיק וכתיבה בתחום הפדגוגיה הווקאלית.

במאמרו "The Jewish Bel Canto" פטרסן כותב:

(להלן תרגום חפשי מאנגלית):

לאחרונה פרסמתי מאמר שמציג שירה מופלאה של חזנים יהודים[2]. השירה הגמישה, המהירה והמרשימה שלהם, היא בעצם אבן דרך מוקדמת בכמה מאות שנים למה שהאיטלקים יגלו רק במאה ה־14. למעשה, בתי הספר לשירה של היהודים קדמו ל־Scuola Cantorum [=בתי הספר האיטלקיים המפורסמים לפיתוח קול] בכמה מאות שנים!

במסורות השירה האלה, אפשר לשמוע גמישות יוצאת דופן וסלסולים מדהימים, בעיקר בשירת החזנים. מעניין אותי ללמוד עוד על היחסים בין שתי "אסכולות" השירה הללו, שכן אני לא מאמין שהתרומות ההדדיות ביניהן נבחנו בצורה אקדמית עד כה.

האזנה לחזנים מוקדמים מהמאה ה־20 הייתה חוויה פוקחת עיניים, והייתי נרגש כשמצאתי אישור לכך בספרו של דיוויד קלארק טיילור משנת 1917[3]:

שימת לב מיוחדת יש להפנות אל המוזיקה של בית המקדש העברי העתיק בירושלים, ואל מערכת ההוראה לפיתוח קול שהוקמה שם. השירה באותה תקופה הגיעה לרמת מצוינות שכנראה לא חזרה עליה במשך כאלפיים שנה. מעמד השירה היה משוכלל ביותר, והכיל יצירות מוזיקליות לתהילים ולקטעים מתוך ספרי נביאים וכתובים. המוזיקה הייתה מלודית מאד באופייה, והכילה מערכת קישוטים קוליים ברמה גבוהה של מורכבות ויופי. בתקופתו של שלמה המלך, מתועדים ארבעת אלפים לויים שהיו מועסקים בשירותי המקדש, ותפקידם היה לשיר ולהוביל את המוזיקה החשובה. גם הכהנים שרו חלקים מסוימים מהתפילה, ורמת מיומנות קולית גבוהה נדרשה מהם. גם הכהנים וגם הלויים עברו הכשרה קפדנית כדי להתאים את קולם לשירה במקדש ...

מאות שנים מאוחר יותר, אבות המאסטרים האיטלקיים גילו שהדרך הטובה ביותר לאמן את הקול, היא בשירה של מוזיקה מלודית ומקושטת. זו הייתה בדיוק השיטה שננקטה בבית הספר של בית המקדש. כל המוזיקה הייתה מלודית, הולמת ביותר לביצוע ווקאלי, וכוללת קישוטים המותאמים לגמישות חופשית של הובלת השירה. יש דמיון מרשים בין המוזיקה העברית העתיקה למוזיקה האופראית האיטלקית של המאה ה־17, במיוחד בקישוטים הקוליים.

 

הרבי על השיטה האיטלקית

החזן ר' משה טלישבסקי ז"ל, שבילדותו נשלח בהוראת אדמו"ר הריי"צ ללימודי חזנות ופיתוח קול מקצועיים, ולימים היה "החזן של הרבי", סיפר בראיון אישי[4], כי בתקופה שלפני הנשיאות של הרבי, הוא נכנס פעמים רבות לשוחח עם הרבי בנושאים שונים, ובאותן הזדמנויות הרבי דיבר איתו על גם בתחום החזנות המקצועית ושיעורי פיתוח קול של ר' משה.

בתור דוגמא, באחד הימים הרבי הסביר לו על ההבדל בין השיטה האיטלקית והשיטה הגרמנית המקובלת בעולם בפיתוח קול. הרבי היה בקי אפילו בניואנסים הקטנים שבין שתי השיטות הללו. "ידעתי כבר אז, שידע כזה נרכש רק בעמל רב וניסיון של שנים ארוכות במקצוע, והנה הרבי מדבר על כך ממש בפשטות..."

לא עלה בידי (לעת עתה) לדלות מידע נוסף מאותם ה"ניואנסים" עליהם הרבי דיבר עם ר' משה טלישבסקי, ולכן אציג רק את העובדות הבאות:

השיטה האיטלקית – היא היא שיטת ה"בל קנטו" עליה דובר לעיל, והיא ה"חשודה" להיות מבוססת על יסודות פיתוח קול של הלויים.

השיטה הגרמנית נולדה בתקופה מאוחרת הרבה יותר מהשיטה האיטלקית. לעומת השיטה האיטלקית שהיא עדינה יותר ומלמדת לשיר בקול רך, גמיש וחפשי, וללא מאמץ פיזי, השיטה הגרמנית "בוטה" יותר, שמה דגש על כוחניות בקול, שירה עם מתח חזק, ונתבקשה לאופרות דרמטיות. יש לומר שזהו צעד בירידה הרוחניות של המוזיקה, עד לצורתה האגרסיבית.

לכתבה זו צפויות שתי כתבות המשך בע"ה:

·       פיתוח קול לאור החסידות

·       פיתוח קול אצל נשיאי החסידות