סוד המעגל המוזיקלי

 

תופעת המעגל המוזיקלי

יש דבר מוזר במוזיקה: ניגון טוב כמעט ואינו נגמר באמת. גם כאשר הוא מגיע אל סיומו, משהו בו מבקש מיד לחזור אל תחילתו. המנגינה מסתיימת – אך התנועה המוזיקלית אינה נעצרת; היא כמו מתעגלת וחוזרת שוב אל נקודת המוצא.

תחושה זו איננה רק חוויה של המאזין. אדמו"ר הזקן מבאר בכמה מאמרים כי למילה "שיר" בלשון הקודש קיימת משמעות נוספת – טבעת ועיגול. כשם שבעיגול הגיאומטרי אין נקודת התחלה וסיום מובחנות, כך גם בניגון: סופו קשור בתחילתו, עד שכאשר הניגון מגיע אל סיומו הוא חוזר באופן טבעי אל ראשיתו וממשיך שוב את תנועתו.

לכאורה ניתן היה לראות בדברים אלו תיאור ציורי בלבד של חוויית הניגון. אולם כאשר מתבוננים ביסודות תורת המוזיקה עצמה, מתגלה דבר פלא: תכונת המעגל איננה רק מטפורה יפה, אלא מאפיין יסודי הטבוע בשפת המוזיקה ובמבנה שלה. מתוך כך מקבלים דברי אדמו"ר הזקן משמעות רחבה ומעמיקה הרבה יותר.

ואכן, ככל שמעמיקים להתבונן במבנה המוזיקלי – ביצירה עצמה, במשפטים המוזיקליים, בסולם הצלילים, בתנועת המנגינה ואף במשקל הזמן – מתברר שוב ושוב עד כמה רעיון המעגל נוכח במוזיקה. אנו פוגשים תנועה החוזרת אל נקודת מוצאה, לולאות החוזרות על עצמן, ומבנים שבהם הסוף שב אל ההתחלה.

במאמר זה ננסה להתבונן בתופעה זו. תחילה נעמוד על יסוד הדברים כפי שהוא מבואר בתורת החסידות בדברי אדמו"ר הזקן וממשיכי דרכו, ולאחר מכן נראה כיצד רעיון זה מתגלה גם בעקרונות הבסיסיים של המוזיקה עצמה. מתוך כך יתברר עד כמה עמוקה ורחבה היא אותה קביעה קצרה לכאורה – כי השיר והניגון הם בבחינת עיגול.

 

עיגול גשמי ועיגול רוחני

כדי להבין את סוד המעגל המוזיקלי, קודם כל נצלול אל המקורות.

במסכת שבת אומרת המשנה[1]: "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". במשמעות הפשוטה של המשנה, ה"שיר" הוא טבעת־ברזל שקושרים לבהמה סביב צווארה, וממילא "בעלי השיר" הן בהמות שדרכן לצאת עם טבעת זו.

אותה מילה עצמה – "שיר" – מציינת הן טבעת גשמית והן ניגון רוחני, ומכאן נרמז כי בין השניים קיימת הקבלה מהותית.

על יסוד זה, פירש אדמו"ר הזקן את המשנה על פי הפנימיות: "בעלי השיר" הן נשמות ומלאכים, יוצאים ונמשכים – מדרגה לדרגה – באמצעות השיר והניגון.

במקורות הבאים, אנו מוצאים השוואה בין צורת השיר – הטבעת – לבין צורת השיר והניגון.

בלקוטי תורה, במאמר על הפסוק 'שיר השירים'^[2]:

... כמו שהשיר הוא עגול, כך בהניגון נעוץ סופו בתחלתו, שכשמסיים הניגון יומשך התחלה שלו כו'. וכך למעלה, הנגינות וטעמים הם המשכת בחינת סובב כל עלמין ממש.

מעניינת המילה "ממש": אין זו רק השאלה לשונית או דימוי פיוטי, אלא רמז לכך שמבנה הניגון עצמו משקף את אותה בחינה של מקיף שאין לו התחלה וסוף.

רעיון זה מתבאר בהרחבה במאמר של אדמו"ר הזקן משמחת תורה תקס"ו, שבו מתואר מבנה הניגון עצמו כדוגמה ממשית לצורת העיגול, בהקשר ל'ישורון'[3]:

"לזה הטעם נקרא הניגון בשם 'שיר', לפי שהשיר הוא דבר העגול כטבעת, כענין "כל בעלי השיר יוצאין בשיר" בשבת, שהוא אצעדה מברזל או מדבר אחר המסבב לצואר החיה כידוע, וכן כל דבר עגול נקרא 'שיר' בלשון הקודש כידוע^[4],

וגם השירה בניגון הוא בא בבחי׳ עיגול ממש כעיגול הגשמי של השיר הגשמי, דהנה אנו רואי׳ בחוש וידוע לכל יודעי נגן בקולות התנועות של הניגון המורכבים, שכל אחד מהם מתקשר אל חבירו ומשתלשלים מתנועה לתנועה, עד שיש קשר וחיבור גם לסופו של הניגון עם התחלתו, שהרי מיד כשמסיים הניגון – מכריחו לחזור לראש הניגון, וכאילו סופו עם תחלתו נמשכין בהמשך אחד וענין אחד, ובאם שלא יחזור לראש הניגון מיד שסיים את סופו הרי זה כאילו נשאר באמצע הענין והכונה, כי קולות הניגון כולם הם מורכבים יחד בהתכללות כל כך עד שבלתי נמצא בהן ראש וסוף כלל, כמו העיגול גשמי שאין בו מעלה ומטה ולא ראש וסוף, כך בניגון בכל פרקיו הוא מתאחד כאחד, שתחלתו נעוץ בסופו וסופו נעוץ בתחלתו, ועל כן כאשר מסיים הניגון מיד חוזר לראשו[5], מה שאין כן מניגון לניגון אחר יש הפסק בקול בהכרח כידוע וד״ל.

וממשיך שם, שכן הוא גם ברוחניות, העונג שבניגון הוא 'עיגול רוחני':

"והדוגמא מעיגול זה בקול הניגון יש להבין בעונג ומתיקות שבניגון, שבהכרח גם הוא בא בבחי׳ עיגול רוחני כי שרש הניגון הוא העונג המופלא שהוא בבחי׳ מקיף דוקא, ולכך לא יוכל לבא לידי גילוי בדיבור, רק בקול הניגון היוצא מהבל הלב בלבד, לפי שלא יתיישב העונג בבחי׳ אור פנימי בכלי הדיבור כו׳ וכמ״ש במ״א.

ולפי זה יובן הנמשל למעלה גם כן בבחי׳ עונג העליון האלקי המלובש בשיר וניגון הטעמים שבתורה, וכמ״ש 'ואהיה אצלו שעשועים' וכנ״ל בפירוש 'ובלילה שירו עמי', גם כן הוא בא בבחי׳ מקיף כמו העיגול, והיינו בחי׳ סובב כל עלמין שאין שם בחי׳ מעלה ומטה ולא ראש וסוף, כמאמר 'נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן' כו׳, וכמ״ש 'ומתחת זרועות עולם' וכן 'המגביהי לשבת המשפילי לראות' כו׳, כמו העיגול הגשמי – למעלה הוא גבוה ביותר ולמטה הוא נמוך ביותר, שלפי שאין בו מעלה ומטה – מטה ומעלה שוין, עד שנמצא למטה כמו למעלה בהשוואה אחת ממש וכמ״ש במ״א".

אם כן, לפי דברי אדמו"ר הזקן אין העיגול רק משל פיוטי בלבד. הניגון עצמו הוא מעין עיגול המתפרש על פני הזמן: תנועה שבה סופו שב ונעוץ בתחילתו, עד שכאשר מגיעים אל סוף הניגון – הוא מבקש מיד לחזור אל ראשיתו.

ממכלול הדברים עולה מבנה רעיוני ברור:

א.    הניגון נקרא "שיר" משום שהוא בא בצורת עיגול.

ב.     העיגול מתבטא בכך שסופו של הניגון קשור בתחילתו.

ג.      שורש צורה זו הוא בעונג רוחני מקיף – בחינת סובב כל עלמין.

 

כלל בהלחנה: תערובת התחלה וסוף

ובהנחה נוספת מאותו המאמר של אדמו"ר הזקן[6]:

"וגם השיר והנגון הוא עגול, אשר נעוץ תחלה בסוף וסוף בתחלה, שסופו של הזמר והנגון יש לו שייכות והתחברות אל התחלה, שכאשר מסיים הנגון מתחיל מהתחלה, ויש להסוף שייכות להתחלה ממש בלי היכר פירוד ביניהם,

(שאם היה היכר פרוד ביניהם – הרי זה כב' נגונים ולא היו מתחברים כו' . . [כידוע] לחכמי המוזיקא שעל דרך זה נעשים כל השירים ונגונים להתערב הסוף בתחלה כעגול זה מבלי שימצא ראש וסוף כו')".

כאן יש גם פרק בהלחנה – "קומפוזיציה": המלחין מחבר את הניגון מלכתחילה באופן כזה, שהסוף "מעורב" עם ההתחלה, היינו באופן שיש שייכות בין כל חלקי הניגון כמו שלשלת טבעות כו'.

 

העיגול שמקיף את הראש

אדמו"ר הרש"ב מוסיף, שהניגון הוא עיגול ומקיף לא רק ביחס לדיבור, אלא גם ביחס לשכל והשגה, מקיף על החכמה[7]:

"וכמו הטעמים שהן למעלה מהאותיות, וזהו ענין השיר – בחי׳ עיגול ומקיף דחכמה, וכנראה בחוש אשר כל כוונה אשר לא יוכל שאת בהשגה והבנה – יוכל לכווין אותה הכוונה בניגון ושיר כו׳, כי העונג הבלתי מתיישב בשכל והשגה מתלבש בניגון, ועל כן הניגון עגול כטבעת שהוא בחי׳ המקיף דעונג שהוא כמו עיגול להקיף לחכמה כו'".

 

ניגון מקיף את כל הנפש

תכונה זו של "מקיף" – שאין בו התחלקות לחלקים – מסבירה גם מדוע הניגון משפיע על כל כוחות הנפש בבת אחת. וכן נאמר במאמר ד"ה שיר המעלות תרצ"ב בתחילתו:

"דשיר פירושו עיגול . . הרי השיר מעורר ומגלה כל הכחות כאחד".

כלומר:

אחת התכונות של "מקיף" היא, שהוא משפיע על כל הכוחות כאחד, מפני שאין בו התחלקות, וכמבואר בחסידות לגבי כוח הרצון והתענוג. וכך הוא בניגון שמשפיע על כל כוחות הנפש יחד. ביתר הרחבה על כך – בחיבור נפרד שיוקדש לניגון־תרפיה.

 

ספירלה מוזיקלית

רעיון נוסף הנובע מתכונת העיגול הוא שהתנועה איננה רק חוזרת על עצמה, אלא גם הולכת ומתרחבת.

בהתוועדות יום שמחת תורה תשל"ה, הרבי מדבר על כך שהשיר הוא באופן של עיגול, "שבו נעוץ התחלה בסוף, שהרי יש קשר וחיבור בין סופו של הניגון עם התחלתו, שסיום הניגון מכריח לחזור לתחילתו כו', – ולא באופן שחוזר הניגון כמו בפעם הראשונה (שגם בזה ישנו העילוי של כפל העניין עד מאה פעמים ומאה פעמים ואחד), אלא גם באופן שפעם השנייה (לאחרי שיש לו כבר כל העניין מתחילתו ועד סופו) – הרי זה נעשה בתוקף יותר מאשר בפעם הראשונה. כפי שמצינו בנוגע לאמירת 'כל נדרי' ג' פעמים, שבכל פעם מגביה הש"ץ את קולו יותר מבראשונה[8], ועל דרך זה מצינו בנוגע לקריאת המגילה, שבכל פרק צריך הקורא להגביה קולו[9]".

בשיחת פ' ואתחנן תשל"ז[10] מבאר הרבי, שהסיבה האמתית לכך שכל חזרה בניגון היא באופן נעלה יותר, הוא מצד הכלל של 'מעלין בקודש':

"היות ומדובר בקדושה, לכן – מצד 'מעלין בקודש' – מובן, שהסיבוב הבא הוא באופן נעלה יותר מאשר הסיבוב הקודם".

בשיחת י"ב סיון תשמ"ו[11] הרבי לא רק מתייחס למגמת העלייה שב'שיר' בעילוי אחר עילוי, אלא גם לכך שהנחיתה חזרה למטה גם כן באה באופן של עיגול וסיבוב:

"שיר הוא גם טבעת ועיגול, שבגמר הסיבוב הראשון מתחיל מיד סיבוב נוסף, אבל, באופן נעלה יותר, וכן הלאה, "מחיל אל חיל" בעילוי אחר עילוי, מלמטה למעלה, ואח"כ באה גם המשכה מלמעלה למטה".

נמצא אפוא כי חזרת הניגון איננה חזרה סתמית, אלא תנועה של התעלות: בכל סיבוב חוזר הניגון אל ראשיתו, אך במדרגה גבוהה יותר. דימוי הקרוב לכך הוא הספירלה – תנועה מעגלית ההולכת ומתרוממת מחיל אל חיל[12].

 

מעגל החוויה המוזיקלית

לאחר שהתבאר כי הניגון הוא עיגול במבנהו ובצורתו, נראה כעת שהניגון הוא עיגול גם מבחינת התענוג והחוויה שהוא יוצר אצל השומע או המנגן.

בדרך מצוותיך[13] נאמר:

"הזמר, שיכולים לנגן ולזמר ניגון אחד כמה פעמים, אף על פי שהכל עריבות ומתיקות אחת, מכל מקום כשערב לו איזה ניגון – מנגן וחוזר ומנגן אותו כמה פעמים ולא תקוץ הנפש בו, ואדרבה תתענג כל פעם כמקדם מעוצם יפיו".

כאן מתגלה היבט נוסף של אותו עיקרון: לא רק מבנה הניגון הוא מעגלי, אלא גם חווייתו – הניגון יכול לחזור על עצמו שוב ושוב, והעונג שבו אינו פוסק.

תופעה זו מיוחדת למוזיקה. אין לה כמעט מקבילה בשפת הדיבור: לא קיים משפט או סיפור שאפשר לספר אותו שוב ושוב ברצף מבלי לעצור, ומבלי שיימאס על השומעים. בניגוד לשפה המדוברת, שבה חזרה מרובה על אותו משפט גורמת לעייפות, במוזיקה החזרה עצמה היא חלק מן העונג.

תופעה זו לא רק מוכרת היום אלא היא נחשבת לאחד היסודות בתורת המוזיקה המודרנית, ומנוסחת בביטוי repetition without boredom, כלומר – חזרה שאיננה משמעממת.

·       תורת החסידות מבארת, שבתורה מאיר תענוג אינסופי, שמפני כן גם בתורה יש את אותה תופעת המעגל הסגור: מיד שמסיימים לקרא את התורה, בשמחת תורה, חוזרים וקוראים מתחילתה.

 

ניגוני חב"ד – ניגוני האינסוף

תכונה זו בולטת במיוחד בניגוני חב"ד.

לעומת צורות מוזיקליות הקיימות בעולם, בהן קיימת תחנה סופית ליצירה, בה נרגש שהנה הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, וכאן "מתבקש" לסיים, ועד שהסיום עצמו מקבל בתורת המוזיקה "צורה" שלמה עם חוקים וכללים שמטרתם להוביל אל הגמר ולהעצים את תחושת הפינלה. אלא שקיימת אפשרות לחזור אל תחילת היצירה, לחדש ולרענן.

הרי שלניגונים – בדרך כלל אין להם סיום מוחלט; גם כאשר הם מגיעים אל סופם, מורגשת בהם שאיפה פנימית להמשך – כאילו הם מבקשים לשוב אל תחילתם ולהמשיך להתנגן עוד ועוד, בתנועה שאין לה סוף.

ולעיתים לא קיים להם סיום כלל, מבלי אשר ימצא ראש וסוף: לא ניתן לקבוע איפה בעצם הניגון מסתיים. איפה שלא נעצור, הניגון "נשאר באוויר".

 

לולאות פנימיות בתוך ניגון

לא רק הניגון כולו חוזר אל תחילתו, אלא גם חלקים קטנים בתוכו. לעיתים קרובות, בסיומו של משפט מוזיקלי שב הניגון אל ראשית אותו משפט וחוזר עליו פעם נוספת. עצם חזרה זו מגלה קשר פנימי בין הסוף להתחלה – וכך נוצר מעין "מעגל" קטן בתוך מהלך הניגון עצמו.

תופעה זו קיבלה ביטוי מפורש גם בכתיבה המוזיקלית עצמה, בדמות סימן החזרה המוכר בתווים, המורה למבצע לשוב אל תחילת הקטע ולנגנו פעם נוספת. סימן זה מופיע כמעט בכל סוג של מוזיקה ובאין־ספור יצירות, והוא מבטא למעשה את אותו עיקרון: הקטע המוזיקלי איננו מתקדם בקו ישר בלבד, אלא שב וחוזר אל נקודת מוצאו.

אך בניגוני חב"ד, תופעה זו מקבלת לעיתים עוצמה אחרת לגמרי. יש ניגונים שבהם תנועה מוזיקלית קצרה חוזרת על עצמה פעמים רבות ברציפות, עד שנדמה כי הניגון עצמו ננעל על אותו קטע – כאילו נתפס בלולאה מוזיקלית החוזרת על עצמה שוב ושוב. כך נוצר מעין "טבעת" קטנה בתוך הניגון, חוליה החוזרת ומתחברת לעצמה פעמים רבות. כך הוא בניגון ה"אין־סוף" (לכתחילה אריבער), בניגון ההקפות של ר' לוי יצחק, בניגון "שובה ה' עד מתי", ובניגונים נוספים שבהם החזרה עצמה נעשית מקור של עוצמה והתעלות.

 

לולאות במוזיקה קלאסית ומודרנית

תופעה זו מוכרת היטב גם במוזיקה קלאסית. אחת הצורות המובהקות לכך היא אוסטינטו – תבנית מוזיקלית קצרה החוזרת שוב ושוב ללא שינוי. כאשר החזרה מתרחשת בקו הבס, נקראת התופעה בַּסוֹ אוסטינטו. מבנים מוזיקליים שלמים, כגון פסקליה או שאקונה, בנויים על לולאה הרמונית החוזרת במעגל מתמשך.

תופעה זו מוכרת גם במוזיקה בת זמננו. בתעשיית המוזיקה המודרנית נעשה שימוש רב במה שמכונה לופ (Loop) – קטע מוזיקלי קצר החוזר שוב ושוב במעגל סגור. לולאות של קצב, בס או הרמוניה משמשות בסיס ליצירה כולה, ועל גביהן מתפתחת המוזיקה. למעשה, זהו ביטוי מודרני לאותו עיקרון של חזרתיות מחזורית המוכר במוזיקה הקלאסית בשם אוסטינטו.

 

פרדוקס הסולם המוזיקלי

עד כאן ראינו כיצד תכונת המעגל מתגלה בתוך הניגון עצמו ובמבנה היצירה. אולם התבוננות עמוקה יותר מגלה כי רעיון המעגל איננו קיים רק ביצירה המוזיקלית, אלא טבוע כבר בשפת המוזיקה עצמה.

עוד קודם שנדון ביצירה המוזיקלית כמעגל, ניתן להבחין בתכונת המעגל כבר בעצם פליטרת הצלילים – כלומר, בסולם המוזיקלי עצמו.

כאשר עולים בסולם הצלילים (וכן כאשר יורדים בו), לאחר שבעה צלילים חוזרים תמיד אל אותו הצליל עצמו – אלא שהוא נשמע בגובה אחר, בהפרש של אוקטבה. מצד אחד, האוקטבה מבטאת עליה למדרגה גבוהה יותר; אולם מצד שני, מבחינה מוזיקלית חזרנו לאותו הצליל עצמו.

במובן זה ניתן לומר שתנועת הסולם איננה קו ישר המתקדם בלי סוף, אלא תנועה מעגלית: לאחר סיבוב אחד חוזרים אל אותה נקודה, אך במעגל רחב יותר. דימוי הקרוב לכך הוא ספירלה – תנועה החוזרת שוב אל אותה זווית, אך במדרגה גבוהה יותר. וכפי שמצינו בדברי הרבי בעניין העלייה "מחיל אל חיל".

לפי זה מתברר כי גם ברמת היסוד של שפת המוזיקה – בסולם הצלילים עצמו – אין הצלילים נעים בציר ישר, אלא במעגל; כך שבכל כיוון שנמשיך לנוע, נשוב לבסוף אל אותה נקודת מוצא.

 

הדילוגים שסוגרים מעגל

תופעה זו מתבטאת גם במה שמכונה במוזיקה "מעגל הקווינטות" ו"מעגל הקוורטות" – שעל פיהם מסודרים הסולמות, והם משמשים יסוד למהלכים הרמוניים רבים. כאשר מתקדמים בסולם בקפיצות של קווינטה (או לחלופין קוורטה), מתקבלת סדרה של צלילים אשר לאחר שנים־עשר צעדים חוזרת שוב אל נקודת המוצא. משום כך נהוג לסדר את הצלילים במעגל, שבו כל צליל מוביל אל הבא אחריו במרווח קבוע, עד שהסדרה כולה נסגרת וחוזרת אל תחילתה.

יש בכך דבר מעניין: ניתן להתקדם עוד ועוד – קווינטה אחר קווינטה – כאילו עולים מעלה ללא גבול; ואפשר גם להתקדם בכיוון ההפוך, קוורטה אחר קוורטה, כאילו יורדים למטה עוד ועוד. ואף על פי כן, בסופו של דבר חוזרת הסדרה כולה אל אותה נקודת מוצא.

כך מתברר שגם כאשר הצלילים נדמים כמתרחקים יותר ויותר מן המרכז, הם למעשה נעים במעגל – ותמיד שבים אל "הבית" המוזיקלי שממנו יצאו. יש בכך מעין הד למילים: "אם אסק שמים – שם אתה; אציע שאול – הנך" – כמה שלא נתרומם אל על, כמה שלא נצלול או ניפול למטה, לבסוף נמצא את עצמינו בנקודת המוצא.

 

נקודת המרכז במעגל הצלילים

התבוננות נוספת במבנה המעגלי של הסולם המוזיקלי מגלה כי המעגל איננו רק הקו המקיף הנראה לעין; בלבו מצויה נקודת מרכז נסתרת, שהיא למעשה היסוד שעליו נשען כל המבנה.

קיים כלל גיאומטרי שלפיו היקף המעגל הוא בקירוב פי שישה מן הרדיוס. על יסוד זה מבאר הרבי[14] כי ששת חלקי ההיקף רומזים לששת ימי המעשה, ואילו נקודת המרכז רומזת לשבת קודש.

על דרך זה ניתן לראות הקבלה גם בשבעת קולות הסולם המוזיקלי: הטוניקה – הצליל הראשון של הסולם – משמשת כנקודת המרכז, שכן היא אכן מרכז הכובד של כל יצירה מוזיקלית. ששת הצלילים הנותרים של הסולם מקיפים אותה ויוצרים מעגל סביב המרכז.

כך מתקבלת תמונה מעניינת: כשם שששת ימי המעשה מקיפים את נקודת המרכז של שבת, כך גם בסולם המוזיקלי ששת הצלילים מקיפים את צליל המרכז – הטוניקה. ממנה יוצאת התנועה המוזיקלית ואליה היא שבה, ולכן כל מהלך מוזיקלי נמשך אל המרכז ושואף לחזור אליו.

רעיון זה – של מרכז אחד וסביבו מבנה שלם של יחסים מוזיקליים – יתבאר ביתר הרחבה במאמר על "מנורת המוזיקה" ועל "המגן־דוד המוזיקלי".

 

הגל שנולד מהגלגל המוזיקלי

מבט נוסף על המוזיקה מגלה את אופייה המעגלי גם בתנועת המלודיה עצמה.

כל יצירה מוזיקלית בנויה למעשה מרצף של עליות וירידות בגובה הצלילים – תנועה גלית. המנגינה עולה, יורדת, ושוב עולה ושוב יורדת. תנועה זו מזכירה דבר המסתובב במעגל: כאשר נקודה נעה סביב המעגל, היא עולה כלפי מעלה, מגיעה לשיא, יורדת כלפי מטה, ושוב עולה – וחוזר חלילה[15].

במובן זה ניתן לומר כי אף על פי שהמוזיקה מתקדמת לאורך ציר הזמן ואיננה יכולה לצייר עיגול ממש, הרי שתנועתה דומה לגל, שהוא למעשה הביטוי של תנועה מעגלית כאשר מתארים אותה לאורך הזמן. צורה זו מוכרת גם במתמטיקה כפונקציית הסינוס, שהיא מעין “היטל” של תנועה מעגלית על קו ישר.

משום כך ניתן לראות בגל המוזיקלי מעין “דופק” של הניגון – עליות וירידות החוזרות שוב ושוב, בדומה לפעימות לב בקרדיוגרמה.

בתורת החסידות מבואר כי העיגול כולל שני חצאים: חציו העליון וחציו התחתון[16]. ניתן לראות בהם משל לתנועת רצוא ושוב – תנועה של עלייה וחזרה. כשם שבמעגל העלייה מביאה מיד לירידה והירידה מביאה שוב לעלייה, כך גם בניגון: כל תנועה מובילה אל תנועה הפוכה, והשתיים יוצרות יחד מעגלים.

לפי זה ניתן לראות את היצירה המוזיקלית כרצף של טבעות המשתלבות זו בזו ויוצרות שרשרת מוזיקלית יפהפייה.

 

מעגל הפעימות המוזיקלי

גם בממד הזמן של המוזיקה ניתן למצוא את תכונת המעגל – חזרה מחזורית החוזרת ונשנית.

לכל יצירה מוזיקלית – מלבד רצ'יטטיב חופשי – יש משקל, הקובע את הספירה הפנימית של היצירה. יש משקל מרובע, שבו סדר הפעימות הוא "אחת, שתיים, שלוש, ארבע"; יש משקל משולש, שבו הספירה היא "אחת, שתיים, שלוש"; וקיימים גם משקלים מורכבים יותר. אך בכולם קיים עיקרון משותף: לאחר סיום מחזור הפעימות חוזרים שוב אל הפעימה הראשונה.

כך, לאחר הפעימה השלישית במשקל משולש, או הרביעית במשקל מרובע, מתחיל המחזור מחדש – וחוזר חלילה.

כך מתגלה כי גם הזמן במוזיקה איננו קו ישר בלבד, אלא מחזור מתמשך של פעימות השבות שוב ושוב אל נקודת ההתחלה.

 

סוד הגיאומטריה המוזיקלית

יסודות אלו, שלפיהם המוזיקה פועלת בתבניות מעגליות, פותחים בפנינו דרך חדשה להתבונן במבנה המוזיקה. לא עוד רצף מקרי של צלילים בלבד, אלא מעין ציור של תנועה: תנועה של מעגלים המשתלבים זה בזה ומכוונים את מהלך הניגון.

ראינו כי תכונת המעגל מופיעה בשכבות שונות של המוזיקה: בניגון החוזר אל ראשיתו, במשפטים מוזיקליים הבנויים כלולאות, בסולם הצלילים החוזר אל עצמו באוקטבה, במעגל הקווינטות, בתנועת הגל של המנגינה, ואף במחזור הפעימות של המשקל. כל אחד מן המישורים הללו מגלה היבט נוסף של אותה תנועה מחזורית.

כאשר מחברים את כל הרבדים הללו יחד, מתגלה תמונה רחבה יותר: עולם המוזיקה איננו מתפתח רק כקו ישר המתקדם מן ההתחלה אל הסוף, אלא כתנועה סיבובית ומתחדשת. הניגון נע, עולה ויורד, מתרחק ושב אל מרכזו, ובכך יוצר מארג של מעגלים קטנים וגדולים המשתלבים זה בזה.

מבט זה מאפשר לראות במוזיקה מעין גיאומטריה של צלילים: מערכת של מרכזים ומעגלים, גלים וטבעות, שכל אחד מהם תורם את חלקו למהלך הכולל של הניגון. אך אין זו גיאומטריה בלבד. מאחורי המבנה המוזיקלי מסתתרת משמעות עמוקה יותר.

לאור תורת אדמו"ר הזקן מתברר כי המעגלים המרובים שבמוזיקה – בסולם, במשקל, בתנועת הגל של הניגון ובמבנה היצירה – אינם רק מבנים טכניים של אמנות הצליל. כולם יחד מהווים שפה אלוקית. השתקפות של האין־סוף.

 

בע"ה בפרקי "שיר מרובע", יבואר בפרטיות יותר, כיצד התנועה המוזיקלית מקבילה למהלך רוחות השמים, ולמהלך וסיבוב השמש.