האם מוזיקה אסורה בספירת העומר ובין המצרים?

הרב לב לייבמן, מחבר "הלכות נגינה"

שאלת ניגונים ונגינה בימי ספירת העומר ובין המצרים מתעוררת מידי שנה בשנה, ולא רק אצל מוזיקאים אלא אצל כל יהודי שומר מצוות.

במשך השנים נדרשתי להשיב על כך פעמים רבות, ומתוך העיון המתמשך במקורות ההלכה ובבירור יסודות הסוגייה, נתברר הצורך להעמיד את הדברים על מכונם באופן מסודר, על פי דברי הפוסקים והכללים המקובלים בהוראה.

ובכן, בדור האחרון התפשטה הנהגה שלא לשמוע מוזיקה ולא לנגן בכלי נגינה בימי ספירת העומר ובימי בין המצרים, עד שנדמה לעיתים כי מדובר בדין פשוט ומפורש בפוסקים.

אולם כאשר מעיינים במקורות ההלכה מתברר שאין הדברים כה פשוטים. האם אכן קיים איסור על נגינה, או שמא מדובר בהרחבה יתירה ומאוחרת של מנהגי האבלות?

להלן נעמוד על מכלול המקורות ויסודות ההלכה[1].

 

שתיקת ה'שלחן ערוך' לגבי נגינה

העיון בשלחן ערוך ונושאי כליו מעלה נקודה יסודית: לא נתפרש כלל איסור על נגינה בימי ספירת העומר ובין המצרים.

בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן[2] – על פי ה'מגן אברהם'[3] וה'חק יעקב' – מובא, כי בימי ספירת העומר נהגו שלא לערוך שמחה עם ריקודים ומחולות. אך בנוגע לניגונים וכלי נגינה – כאשר אינם מלווים בריקודים ומחולות – לא נתפרש דינם כלל.

וכן בדין ימי בין המצרים, בהם הרמ"א מחמיר שלא לעשות שמחת נישואין מי"ז תמוז (שהיא חומרא יתירה על עיקר הדין שמגביל נישואין רק משנכנס אב)[4], מוסיף על זה ה'מגן אברהם'[5]: "ונראה לי[6] דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז תמוז ואילך", אך גם כאן לא נתפרש דבר לגבי ניגונים וכלי נגינה.

ה'נטעי גבריאל'[7] ביאר את שתיקת השו"ע לגבי ניגונים וכלי נגינה בימי ספירת העומר ובין המצרים, משום שנתפרש בשו"ע סימן תק"ס שבזמן הזה נאסרה השירה גם במשך כל השנה זכר לחורבן המקדש, ובמילא אין צורך לכופלו שוב בנפרד בדיני ספירת העומר ובין המצרים. אולם שוברו בצידו: כיון שבאותו סימן עצמו (בסימן תק"ס) נאמר היתר לנגן לצורך מצוה וכיוצא בזה – הרי לדבריו, אותו ההיתר של כל השנה יחול גם בימים אלו, ונמצא שאין חילוק בדין ניגונים וכלי נגינה בין ימים אלו לבין שאר כל השנה.

 

הקל וחומר של 'ערוך השלחן'

הפוסק הראשון שבדבריו מצינו איסור לנגן בכלי נגינה בימי ספירת העומר, הרי הוא בעל 'ערוך השולחן', וזה לשונו[8]:

"ומותר לעשות סעודה, אך לא בריקודין ומחולות.
וכל שכן שאסור לזמר בכלי זמר".

ואצל כמה אחרונים שבאו אחריו ובעקבותיו, התקבל הדבר בתור דין פשוט, עד שיש מהפוסקים שדנים על יסוד דבריו לאסור כלי נגינה בימים אלו כמעט כמו דין איסור נגינה בכלי נגינה בשבת ויום טוב (!)

מסגנון לשונו של 'ערוך השלחן' ברור, שהוא לא בא לחדש דין וגזירה נוספת מעבר למה שנאמר על ריקודים ומחולות ב'מגן אברהם'. לסברתו, האיסור לנגן בכלי נגינה יוצא הוא ב"כל שכן" וקל וחומר מאיסור הריקודים ומחולות.

אלא שלכאורה יש מקום לדון בדבריו של ה'ערוך השולחן' מכמה פנים – הן מצד הסברא, והן מצד כללי הפסיקה המקובלים בהלכה, כדלקמן.

 

קל וחומר – האמנם?

נראה, שהקל וחומר של בעל 'ערוך השלחן', ללמוד מאיסור ריקודים לאיסור נגינה, אינו מוכרח כלל. ואדרבא: מאחר שמדובר כאן בהגבלה על שמחה, יש לדון היכן השמחה גדולה יותר, האם בריקודין ומחולות או בנגינה, לכאורה הדעת נוטה לסברא הפוכה: ריקודין ומחולות – הם ביטוי של שמחה יתירה, הנגלית בחיצוניות ופורצת עד עקבות הרגליים, לעומת זאת נגינה, אף בכלי נגינה, היא שמחה מופנמת ומבוקרת יותר[9].

שמעתי סברא, שאוסרים נגינה בכלי נגינה בספירת העומר משום "גזירה" שמא יבוא מנגינה לידי ריקודין ומחולות. אולם סייג כזה לא נתפרש כלל גם לא בדברי 'ערוך השלחן', ואיננו מתיישב עם כללי הפסיקה, על פיהם לא גוזרים גזירה לגזירה, ובנידון אפילו ריקודים ומחולות עצמם אינם אסורים על פי דין אלא רק מצד מנהג, אין מקום לגזור על נגינה מטעם שמא יבוא לידי ריקוד.

אף אם נניח שהקל וחומר של ה'ערוך השלחן' – מאיסור ריקודים ומחולות לאיסור כלי זמר – יש לו מקום על פי סברה, יש לתמוה מדוע לא נתפרש איסור זה בנושאי כלי השו"ע ובפוסקים שלפניו[10], והרי ידוע הכלל שאין לנו לחדש מעצמינו דין שלא נתפרש מפורש בדברי הפוסקים[11].

 

באבלות – הלכה כדברי המקל

חשוב לציין כי לעומת תחומי הלכה רבים בהם קיימת מגמה להחמיר, אחד מכללי היסוד בדיני אבלות, שבמקום שישנם חלוקי דיעות – 'הלכה כדברי המיקל באבל'[12]. ובדברי הרבי נתבאר[13], שכן הוא לא רק על פי נגלה אלא גם על פי הפנימיות והסוד[14]. כלומר – לא רק שאין עניין להחמיר, אלא יש עניין להקל.

וממילא, אין לנו לפסוק בדינים אלו כדעת 'ערוך השלחן' לחומרא, במקום שהוא יחיד בשיטתו.

וידוע גם הפירוש בדברי חז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שיש למעט את העניינים הבלתי רצויים שבימים אלו ע"י הוספה בשמחה המותרת ע"פ שו"ע[15]. ולכן אין מקום לחפש ולהדר אחר חומרות שלא נתפרשו בדינים אלו בשו"ע[16].

במילים אחרות: חסידים מהדרים ומחמירים במצוות שמחה שהיא "עבודה גדולה", כפי פסק דין הרמב"ם בסוף הלכות לולב, ולא בדיני היפך השמחה שבזה הכלל הוא שאין להוסיף חומרות.

ומה אם בדין המפורש לאיסור בשלחן ערוך – ריקוד ומחיאת כף בשבת ויום טוב, הנה מפני גודל עניין שמחה של מצווה התירו הפוסקים[17], על יסוד דין ריקודים בשמחת תורה, מפני שהוא לצורך מצווה[18]. כל שכן יש לומר בנידון דידן, לגבי ניגונים וכלי נגינה, שדינם לא נתפרש כלל בשלחן ערוך.

ולעומת ניגונים בדיני אבלות מול שמחה, הרי שבדינים השייכים לאיסורי עריות – בשמיעת קול זמר אשה – מצינו הנהגה הפוכה במידת חסידים, להחמיר אף במקום שיש צדדים להקל – כגון בשמיעת זמר אשה מהקלטה[19], כדי להתרחק מן האיסור. וכדברי השולחן ערוך שיש להתרחק מן העריות "מאד מאד"[20].

ויש להעיר שדווקא כמה מהפוסקים שהחמירו מאד בדין ניגונים בספירת העומר, הקלו בדין שמיעת קול זמר אשה מהקלטה. וד"ל.

 

הגדרת "שמחה יתירה"

בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן נאמר לגבי ימי ספירת העומר, שההגבלה איננה על כל שמחה, אלא דווקא על "ריקודין ומחולות ושמחות יתירות". מלשון זו משתמע לכאורה שריקודים ומחולות אינם עניין נפרד, אלא הם דוגמאות מובהקות ל"שמחה יתירה". ממילא יש לברר תחילה מהו גדרה של "שמחה יתירה", כדי לדעת האם ניגונים וכלי נגינה נכללים בה.

המונח "שמחה יתירה" מופיע בלשון חז"ל במסכת סוכה[21] בנוגע לשמחת בית השואבה. בבית המקדש היה גם שיר – כולל כלי נגינה – על הקרבן, שעליו נאמר "משמח אלקים"[22], אולם אין זו נקראת שמחה יתירה, אלא שמחה רגילה של עבודת המקדש, שהייתה מתקיימת במשך כל השנה מידי יום ביומו. ואכן שירת הלויים על הקרבן לא לוותה בריקודים ומחולות, ועיקרה היה גדר של עבודה רוחנית ודבקות, ולא ביטוי של שמחה מתפרצת.

לעומת זאת, שמחת בית השואבה בחג הסוכות – שעליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – הייתה מלווה בריקודים ומחולות ובשמחה פורצת גבולות, ולכן היא נקראת שמחה יתירה.

וכן ביאר לי הרב אברהם אלאשווילי בנידון ספירת העומר, שהכוונה ב"שמחות יתירות" בשו"ע כאן היא לשמחה היתירה על הרגיל, היינו שמחה החורגת מן השמחה הרגילה שבחיי היום־יום. למעשה זהו פירושו הפשוט של המונח עצמו: "שמחה יתירה" – שמחה שהיא יתירה ומוגברת מן הרגיל[23].

והדוגמה המובהקת לכך היא ריקודים ומחולות: בדרך כלל אין אדם רוקד בכל יום, אלא רק בנסיבות מיוחדות של שמחה גדולה, כאשר מרבים בשמחה. ולכן ריקודים ומחולות נזכרים בלשון הפוסקים כביטוי של "שמחה יתירה".

לפי זה נראה, שניגונים וכלי נגינה שרגילים כיום לשמוע במשך כל השנה כחלק מחיי היום־יום – אינם נכללים בגדר שמחה יתירה. וכל שכן ניגונים חסידיים שתוכנם עבודת ה', וניגוני דבקות וגעגועים, שכל עניינם התעוררות פנימית ולא שמחה פורצת. כל עוד אינם מגיעים לידי ריקודים בפועל ואינם יוצאים מגדר השמחה הרגילה (כגון בעוצמה מופרזת וכדומה), אין הם נכללים בהגבלה של שמחה האמורה בימי ספירת העומר.

 

שמחה ברבים – ולא שמחה פרטית

יש להוסיף ולדייק עוד בגדר "שמחה יתירה", על פי מה שדייקו בדברי אדמו"ר הזקן[24], שכל הדוגמאות שמביא בנוגע להגבלת השמחה בימים אלו – הן דוגמאות של שמחה ברבים, שמחה הנעשית באופן ציבורי, גלוי ומתפרץ – שמחה של אירוע, של התקבצות, ושל ריבוי אנשים.

לפי זה, שמיעה פרטית של ניגונים – בין אם באוזניות, ובין אם ברמקול ביתי, וכן נגינה בכלי נגינה לעצמו, ואף נגינה במסגרת מצומצמת שאינה בגדר אירוע של שמחה – אינם בכלל ההגבלה האמורה.

 

מוזיקה איננה שמחה במהותה

בטרם נבוא לדון בגדרי ההלכה בנוגע לנגינה, יש לעמוד תחילה על מהותה של המוזיקה עצמה, של ניגונים ושל כלי נגינה. שהרי בכלל גדול בהוראה, שאין פוסקים דין בדבר מבלי לברר תחילה את מציאותו וגדרו. וכבר מצינו בכמה מקומות, שכאשר דנים בענין מסוים מבלי להבין את מציאותו לאשורה – עלול הדבר להביא למסקנות מוטעות בהלכה.

ובנידון דידן:

הגבלת הנגינה בימי אבלות נשענת על הנחה, שמוזיקה היא שמחה. אולם הנחה זו איננה מדויקת, שכן מוזיקה איננה שמחה במהותה. מוזיקה יכולה לבטא מגוון רחב של מצבי נפש – געגוע, התעוררות, התבוננות ואף צער.

ליתר דיוק, המוזיקה שייכת במהותה לא לכוח השמחה, אלא לכוח התענוג שבנפש (ראה בזה נגינה לאור החסידות ע' 157).

אדמו"ר הזקן מבאר[25], כי עניינה של המוזיקה הוא התעלות רוחנית ואף התבטלות – ביטול היש. דבריו נאמרים לא רק על שירה ווקאלית אלא במפורש גם על נגינה בכלי נגינה.

רעיון זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בניגונים חסידיים. וכפי שמסופר אודות חסיד גדול בליובאוויטש, שראוהו בוכה בשמחת תורה ומנגן ניגון בתשעה באב, ותמהו על הנהגתו. ועל כך הגיב כ"ק אדמו"ר הצמח צדק ואמר[26]:

"אצל חסיד הניגון איננו שמחה, והבכיה איננה עצבות".

כלומר, הניגון החסידי איננו ביטוי של שמחה חיצונית בלבד, אלא דרך בעבודת ה'. ממילא, היות וההגבלה בימים אלו היא על שמחה, אין מקום לכלול בגדר זה ניגונים שמטרתם התעוררות רוחנית ודבקות.

ואדרבה: מניעת ניגונים חסידיים, כמוה כמניעת: דבקות, געגועים, ביטול ואהבת ה'.

ולהעיר ממענה הרבי לר' ניסן נעמנוב אודות חתונה בשנת האבילות אחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "לפי עניות דעתי ישמח את החתן וכלה בניגוני חב"ד וכיו"ב"[27]. שימו לב: כאן מדובר בחתונה, שהיא שיא השמחה. משמע, שניגוני חב"ד ודומיהם – אינם נתפסים כשמחה חיצונית, אלא כשמחה פנימית של מצווה ועבודת ה', שאינה בכלל ההגבלה של שמחה האמורה בדיני אבלות.

 

חלילים בזמן אבלות

ראיה חד משמעית שאין איסור בעצם כלי נגינה מצד דיני אבלות – מ'חלילין' בהם נהגו להספיד בישראל בזמנים קדמונים, כנזכר בכמה מקומות במשנה[28] ובשולחן ערוך[29]. הרי לנו שבשעת אבלות – ואף באבלות החמורה ביותר – היו משתמשים בכלי נגינה כחלק ממנהגי ההספד. מכאן ברור שאין בעצם כלי הנגינה משום שמחה האסורה מצד האבלות, אלא שהכול תלוי באופי השימוש בהם.

ולהעיר שכמה אחרונים אסרו לשמוע אפילו שירה בפה מהקלטה, משום שמכשיר ההקלטה עצמו נחשב כ"כלי זמר". הבנה זו מתיישבת רק אם מניחים שאיסור כלי נגינה בספירת העומר הוא על דרך איסור כלי נגינה בשבת, שעצם הנגינה בו אסורה ללא הבדל מה מנגנים, וכפי שכנראה הבינו מקצת אחרונים מלשון 'ערוך השלחן'. אולם לפי האמת, שאין איסור בעצם כלי הנגינה מצד ספירת העומר, וכל מהות האיסור הוא רק מצד הגבלת השמחה, ממילא אין מקום להחמיר בשירה מוקלטת יותר מאשר בשירה חיה, היפך ההיגיון.

 

הגבלת כלי נגינה – עינוי

לא זו בלבד שאין לראות בנגינה בהכרח שמחה יתירה, אלא שיש מקום לומר להפך: עצם מניעת הנגינה עשויה להיחשב עינוי.

בעל הטורים[30] כתב לגבי האמור בנדרי עינוי שהאשה נודרת:

"לענות נפש, 'על מחלת לענות', והוא ענין כלי שיר, לומר שאם נדרה שלא לשמוע כלי שיר, שבעלה מפר לה, שחשוב כנדרי עינוי נפש, כדאיתא במועד קטן[31] שאף הזקנות נהנות מכלי שיר: בת שתין כבת שית לקל טבלא ריהטא".

מדברי בעל הטורים עולה, שעצם ההימנעות מלשמוע כלי נגינה, נחשבת לעינוי נפש. לא רק הפחתת שמחה, אלא גרימת צער ועינוי, בדומה לנדר שלא לאכול בשר.

ומסתבר שזוהי לא רק דרשה יפה, אלא כך פסק גם להלכה למעשה בתשובות מהר"ם מרוטנבורג[32].

וכן משתמע מדברי ה'מגן אברהם' בדין מוצאי תשעה באב (סימן תקנ"ח), לגבי סעודה שאיננה סעודת מצווה, שלא אוכלים בה בשר:

"ומכל שכן שלא יהיה כלי שיר עד אחר חצות יום עשירי".

נראה מדבריו שדין כלי נגינה לגבי אבלות דומה במידה מסוימת לדין אכילת בשר.

לפי זה יוצא, שהגבלת כלי נגינה בספירת העומר, דומה להגבלת בשר בספירת העומר. ואם כבר יש מקום להגביל כלי נגינה, זה בימים שיש הגבלה על בשר – בשבוע שחל בו תשעה באב, או מראש חודש אב לפי מנהג האשכנזים.

אולם גם זו היא חומרא שלא נתפרשה בפוסקים, וה'פרי מגדים' וה'אליה רבה' לא הגבילו – בזמן שלא אוכלים בשר – אלא נגינה של כליזמר באירוע של שמחה.

 

כליזמר – באירועי שמחה

יש שראו מקור מוקדם לאיסור נגינה בימי ספירת העומר ובין המצרים בדברי ה'פרי מגדים' וה'אליה רבה'. אולם אין הדבר כן, שכן מעיון בדבריהם עולה בבירור, שאין הם מדברים אלא על כליזמר באירועי שמחה, ולא על ניגונים או נגינה כשלעצמם.

ה'פרי מגדים'[33] כתב בדין ימי בין המצרים:

"וישראל שפרנסם כלי זמר אצל אינו ישראל בבית המשתה, יראה [ש]כדי פרנסה שרי ודאי".

היתר זה נאמר מטעם דבר האבד, לצורך פרנסה. אולם החידוש בדבריו הוא, שמדובר כאן בבית המשתה, שהוא בוודאי מצב של שמחה יתירה ועם ריקודים ומחולות, ואף על פי כן התירו לנגן לצורך פרנסה.

ומה שכתב שמדובר בבית המשתה אצל אינו ישראל, הוא משום שאצל יהודי אין שייך משתה של נישואין בימים אלו. מכל מקום, מדבריו עולה בבירור שהדיון הוא על כליזמר המנגנים באירוע שמחה, ואין בדבריו כל עילה להגביל נגינה או ניגונים שאינם במסגרת של משתה ושמחת נישואין.

וכן מצינו בדברי ה'אליה רבה'[34] בשם 'כנסת הגדולה', שמנע להביא כלי זמר לשמחת ברית מילה שחל בתשעה באב או בערב תשעה באב. ושוב יש לשים לב, שגם כאן מדובר בכליזמר של אירוע, ואין כל ראייה מכאן על ניגונים וכלי נגינה בכלל. ואדרבה מדבריו נראה, שאפילו כליזמר ניתן להביא, אם זה לא בערב תשעה באב אלא קודם לכן. בדומה ל'פרי מגדים' שמתיר לצורך פרנסה, כאן בברית מילה יהיה זה לצורך מצווה.

התייחסות מעניינת בנידון מצינו בהתוועדות ערב ראש חודש מנחם אב תשל"ה, בה הרבי פתח ואמר:

"לכאורה זהו חידוש להתוועד באמצע שלושת השבועות, ממילא התייגעתי למצוא היתר, וההיתר הטוב ביותר שמצאתי, שכתוב על כליזמר, שאם הם צריכים זאת לשם פרנסתם, מותר להם לנגן אפילו בשלושת השבועות, היות ועבורם זהו ענין של פרנסה . . אלא כפי שרשום שם בפוסקים – "בלי ריקודים", אך ענין השמחה בנוגע לכליזמר בנוגע לניגונים, זהו היתר מפורש בפוסקים אפילו באחרונים".

יש לשים לב במיוחד ללשון הרבי "היתר מפורש בפוסקים – אפילו באחרונים", שכן בעניינים אלו מצינו שהאחרונים נטו להחמיר יותר מאשר הראשונים, ולכן עצם מציאות ההיתר גם בדבריהם היא חידוש.

ובכל אופן, מן ההיתר לכליזמר "בלי ריקודים" מתבאר שריקודים נחשבים שמחה גדולה יותר מנגינה בלבד.

 

'כלי זמר' או 'כליזמר'

מעתה, ייתכן שגם בעל 'ערוך השולחן' לא התכוון להגביל כלי נגינה גרידא, אלא דווקא "כליזמר" – כלומר קבוצת מנגנים המנגנים בחתונות ובאירועי שמחה[35].

ואכן בהתוועדות ערב ראש חודש מנחם אב תשל"ה, בהקשר להיתר נגינה לצורך פרנסה המובא באחרונים, משתמש הרבי בלשון "כליזמר" במילה אחת – כפי שניתן לשמוע בהקלטה. שימוש זה מתאים למשמעות המקובלת של המונח, המתייחס לנגנים המנגנים באירועי שמחה.

עוד יש להעיר, שהמינוח הרגיל לכלי נגינה בפוסקים – ואף בשולחן ערוך עצמו (בהלכות שבת ועוד) – הוא "כלי שיר" ולא "כלי זמר". שזה מחזק את הסברה שבביטוי "כלי זמר" בדברי 'ערוך השלחן' הכוונה היא ל"כליזמר", היינו נגנים המנגנים בשמחות.

לפי זה, לנגן לעצמו בכלי נגינה, ואף לנגן לאחרים שלא במסגרת של כליזמר המנגנים באירוע שמחה – אין בזה כלל אותה משמעות של שמחה יתירה. ממילא מסתבר שלא על מצב כזה דיבר ה'ערוך השולחן'. – ופשוט שאין לדמות הופעת כליזמר בשמחה להפעלת ניגונים בבית.

 

סיכום ההוכחות

מן האמור לעיל עולה:

1.    לא נתפרש בשולחן ערוך ובנושאי כליו איסור נגינה כלל.

2.    כל דברי הפוסקים עוסקים בריקודים ומחולות – שהם בגדר שמחה יתירה.

3.    איסור הנגינה בדברי ה'ערוך השולחן' מבוסס על קל וחומר בלבד.

4.    קל וחומר זה אינו מוכרח, ואדרבה – יש סברא הפוכה, שריקודים מבטאים שמחה גדולה יותר מנגינה.

5.    אין לנו לחדש איסור שלא נתפרש בדברי הפוסקים.

6.    נגינה איננה שמחה במהותה, ולעיתים אף מניעתה נחשבת עינוי.

7.    אף במקום שמצינו שימוש בכלי נגינה בזמן אבלות (חלילים), לא ראו בכך סתירה לדיני האבלות – דבר המורה שאין איסור עצמי בכלי נגינה.

8.    מדברי הפוסקים עולה שהדיון הוא על כליזמר באירועי שמחה, ולא על נגינה או ניגונים כשלעצמם.

9.    "שמחה יתירה" פירושה שמחה החורגת מן הרגיל, ואילו נגינה הנהוגה כחלק מחיי היום־יום אינה בכלל זה.

כל האמור מושתת על שלושה יסודות עיקריים:

א)   לא נתפרש איסור נגינה בשולחן ערוך ובנושאי כליו;

ב)    גדר ההגבלה בימים אלו הוא שמחה יתירה, ולא נגינה כשלעצמה.

ג)     מוזיקה במהותה איננה שמחה חיצונית דווקא, אלא יכולה להיות כלי לדבקות, התעוררות ותענוג רוחני.

ומכוח שלושה יסודות אלו מתבאר, שאין מקום לאסור ניגונים וכלי נגינה כשלעצמם בימי ספירת העומר ובין המצרים.

 

גם לשיטת המחמירים – אין כאן איסור עצמי

גם המחמירים והחוששים לשיטת 'ערוך השלחן' – כתבו להקל בזה באופנים הבאים, בהם אין הנגינה בגדר שמחה יתירה:

א) לצורך רפואה[36] – כאשר האדם שרוי במרה שחורה, דכאון או עצבות, והמוזיקה משמשת להסרת הצער ולא לשם שמחה.

ובפרט בדורנו, שבו רבים נתונים ללחצים ולדאגות, והמוזיקה משמשת לא פעם צורך נפשי ממשי.

ב) לצורך פרנסה[37]: מותר ללמד נגינה וללמוד נגינה, וכן לנגנים מקצועיים לבצע חזרות, כיון שאין הכוונה לשמחה[38].

ג) בניגונים שאינם של שמחה – כגון ניגוני דבקות, געגועים וניגונים איטיים, שכל עניינם התעוררות פנימית[39].

ד) במוזיקת רקע – כאשר האדם עוסק במלאכתו, בלימודו או בנהיגה, והניגון מסייע לריכוז, ולא לשם שמחה[40].

ה) בסעודת מצווה – כגון ברית מילה, בר מצווה, שבע ברכות או סיום מסכת, התירו כלי נגינה[41].

שורת היתרים זו איננה רק אוסף של יוצאים מן הכלל, אלא מגלה את עצם גדר הדין: אין כאן איסור עצמי בגוף נגינה, אלא הגבלה של שמחה בלבד. וממילא, בכל מקום שאין הנגינה בגדר שמחה יתירה – אין מקום לאסור אותה מצד עצמה.

 

מסקנה

המסקנה המתבקשת לאור האמור:

לא קיים איסור על שמיעת ניגונים ועל נגינה כלי נגינה בימי ספירת העומר ובין המצרים, בדרך שבה רגילים לשמוע ניגונים ולנגן בחיי היום יום במשך כל השנה. איסור כזה איננו מעוגן לא בשולחן ערוך ולא בנושאי כליו.

ניתן לשמוע ניגונים, וכן לנגן בכלי נגינה, כל עוד אין הדבר נעשה באופן של "שמחה יתירה" על הרגילות.

ובפרט בניגונים שאינם של שמחה פורצת, כגון ניגוני דבקות, התעוררות וגעגועים – אין בהם כל חשש מצד דיני ימים אלו.

וכן אין מקום להעיר לאלו הנוהגים לשמוע ניגונים בהאזנה אישית ולנגן לעצמם בכלי נגינה.

עם זאת, במקום שנהגו להחמיר[42] – אין לשנות מן המנהג בפרהסיא, כאשר הדבר עלול להביא לידי מחלוקת.

 

היבט רוחני

מעבר להיבט ההלכתי והמעשי, יש בדבר גם השלכות משמעותיות כבדות משקל במישור הרוחני:

מניעת ניגונים – ובפרט ניגונים של קדושה – איננה רק הגבלה של אמצעי ביטוי חיצוני, אלא יש בה כדי למנוע מן האדם מקור של חיות רוחנית: התעוררות הלב, דבקות, אהבת ה', ביטול ותענוג שבקדושה, שהניגון הוא אחד הכלים המרכזיים לבטאם ולעוררם.

בנוסף לכך, במציאות זמננו, שבה רבים נתונים ללחצים, דאגות ועומס נפשי, יש למוזיקה מקום גם כאמצעי של רוגע, יישוב הדעת והקלה נפשית. ממילא, מניעתה עלולה להביא לא רק למיעוט שמחה, אלא אף לפגיעה ברווחת הנפש.

זאת ועוד: בדור שבו המרחב הציבורי מלא בקולות של מוזיקה זרה ופרוצה, פעמים רבות דווקא הניגון של קדושה משמש לאדם מחיצה והגנה מפני השפעות שליליות.

 

הערה חינוכית

יש להעיר על השיר הנפוץ בבתי הספר ובגני הילדים:

"בספירת העומר – לא מתחתנים, לא מסתפרים, לא מנגנים."

ניסוח זה יוצר השוואה שגויה, כאילו דין ניגונים הוא כדין תספורת ונישואין.

למעשה, שיר זה שקול כאילו היו אומרים:

"בספירת העומר – לא מתחתנים, לא מסתפרים, לא אוכלים בשר."

השוואה זו עלולה להשריש טעות, עד כדי כך שלימים יחשוב התלמיד שכשם שמקילים בניגונים – כך ניתן להקל גם בשאר הדינים.

לפיכך, ראוי לשנות את נוסח השיר.