איזה ניגון תימני הגיע מבית המקדש?

השאלה המפתיעה

הקשר העמוק של הרבי לכל חלקי עם ישראל ולכל קהילות ישראל ברחבי העולם ידוע ומפורסם. אבל הסיפור הבא מגלה פן מסקרן נוסף: לא רק דאגה ליהודי תימן, אלא התעניינות במסורת העתיקה והייחודית שהביאו עמם.

וליתר דיוק: במסורת המוזיקלית שלהם.

הסיפור[1] מתחיל בחודש תשרי, באמצע שנות הלמ"דים. הרב סימן טוב מגורי כהן, אז צעיר בן 22, שהה בחודש החגים אצל הרבי. משפחתו היא ממשפחה תימנית של כהנים, המתייחסת למשמרת יהויריב, והוא החליט להביא עמו מתנה מיוחדת לרבי: דיוואן של רבי שלום שבזי, במהדורה מיוחדת — צילום כתב־יד[2].

ה"דיוואן" הוא קובץ שירה ופיוט מן המסורת התימנית. רבי שלום שבזי (שע"ט–תמ"ו או ת"פ) — היה מגדולי חכמי ומשוררי יהדות תימן במאה ה־17, ושירתו, המושפעת עמוקות מתורת הקבלה, תופסת מקום מרכזי במסורת השירה של יהודי תימן.

בסוף חודש תשרי נכנס הרב מגורי כהן ל"יחידות" אצל הרבי והגיש לו את הספר.

"הרבי חייך והודה לי על המתנה", סיפר לימים. הרבי עבר במהירות על הדיוואן — ואז שאל אותו שאלה שהוא כלל לא ציפה לה:

איזה מהשירים מיוחס לשירת הלויים במקדש?

הרב מגורי כהן הופתע. הוא לא ידע מה לענות, אך הבטיח לנסות ולבדוק.

 

הרמז שבשאלה

כדאי לשים לב לניסוח המדויק של השאלה.

הרבי לא שאל האם יש בין שירי רבי שלום שבזי שיר המיוחס לשירת הלויים.

הרבי שאל איזה מהשירים מיוחס לשירת הלויים.

המשמעות העולה בפשטות מן הניסוח היא שהרבי כבר ידע על מסורת המייחסת אחד משירי ר' שלום שבזי לשירת הלויים במקדש; השאלה הייתה איזה מן השירים הוא זה.

וזוהי אולי הנקודה המפתיעה ביותר בסיפור. עצם התעניינותו של הרבי בשירים וניגונים של יהדות תימן היא מעניינת בפני עצמה. אבל הרבי לא שואל שאלות בעלמא. אם הרבי שואל, ועוד בניסוח החלטי שכזה, מסתבר שמאחורי השאלה עומד מקור מיוחס ומוסמך.

וההמשך נעשה מסקרן עוד יותר.

 

"אמנם יש קטע כזה"

לאחר אותה יחידות החל הרב מגורי כהן לברר את העניין.

רק לאחר מכן, שמע בשם הרב עמרם קורח (תרל"א–תשי"ג), רבה האחרון של יהדות תימן, כי אכן יש קטע בשירי רבי שלום שבזי המיוחס לשירת הלויים.

לעדות זו יש משקל מיוחד לענייננו: הרב עמרם קורח היה בקי מובהק בשירת שבזי ואף חיבר עליה את הפירוש "עלמות שיר". גם אביו של הרב עמרם, הרב יחיא קורח (ת"ר–תרמ"א), עסק בפירוש שירת שבזי וחיבר עליה את "משכיל על נגינות". פירושיהם נדפסו לצד שירי שבזי במהדורות הדיוואן ונעשו מן הפירושים המרכזיים המלווים את שירתו. לפנינו אפוא מסורת הבאה מתוך בית חכמים שעסקו במשך דורות לעומק בשירת שבזי.

הבירור שערך הרב מגורי כהן לאחר שאלת הרבי העלה אפוא מתוך מסורת חכמי תימן עצמה ידיעה התואמת להפליא את המשתמע מן השאלה: יש בשירי רבי שלום שבזי קטע המיוחס לשירת הלויים.

אלא שכאן אבד החוט.

הרב מגורי כהן לא הצליח לברר באיזה קטע מדובר.

וכך נותרה בידינו תעלומה יוצאת דופן: הרבי שואל איזה משירי ר' שלום שבזי מיוחס לשירת הלויים; לאחר מכן נשמעת בשם אחד מחשובי רבני תימן מסורת שאכן קיים קטע כזה — אבל זהותו של אותו קטע לא התבררה.

מעניין שהתעניינותו של הרבי בר' שלום שבזי לא הסתיימה בשאלה הזאת. באותה יחידות ביקש הרבי מהרב מגורי כהן לשלוח אליו גם את הביוגרפיה של ר' שלום שבזי. כשחזר לארץ, איתר הרב מגורי כהן מהדורת דיוואן שבהקדמתה סקירה על תולדות חייו של ר' שלום שבזי, וכן ספר ביוגרפי שיצא באותה תקופה, ודאג להעביר את הספרים לרבי[3].

 

ניגונים "מסיני" – במסורת תימן

אם אנו מחפשים אחר מסורת תימנית על ניגונים קדומים שהשתמרו עוד מימי המקדש, המקור הבא מקרב אותנו צעד נוסף.

מהרי"ץ — רבי יחיא צלאח (תע"ד–תקס"ה), מגדולי חכמי תימן — מביא בהקדמת פירושו "עץ חיים" לתכלאל, סידור התפילה התימני, דברים בשם רבי יהודה צעדי (תכ"ה–ת"ק), מגדולי חכמי צנעא, ששנותיו הראשונות חופפות לשנותיו האחרונות של רבי שלום שבזי.

בדבריו הוא מבאר את "טעם הניגונים" על יסוד דברי הזוהר וספר חסידים בפסוק "משה ידבר והאלקים יעננו בקול": "שאף הניגונים מסיני". ומכאן גם המסקנה המעשית: יש להיזהר שלא לשנות ממנהג האבות בניגונים.[4]

הדברים מעניינים במיוחד לענייננו. לפנינו מסורת המובאת בשם חכם תימני בן תקופתו של שבזי, המייחסת את הניגונים המקובלים לא למסורת מוזיקלית מאוחרת, אלא עד מתן תורה בסיני.

ויש כאן הקבלה מרתקת למסורת אשכנז. גם שם נודעו הניגונים העתיקים בשם "ניגונים מסיני"; גם שם נקשר הדבר לאותם מקורות קדומים, וגם שם הפכה שמירת הניגון עצמו לעיקרון שאין לשנות ממנו — כפי שמופיע במנהגי מהרי"ל ונפסק להלכה ברמ"א.

בשני קצות העולם היהודי אנו מוצאים אפוא תפיסה דומה להפליא: הניגון איננו רק לחן המלווה את המסורת — הניגון עצמו הוא חלק מן המסורת.

מעניין כי גם המחקר המוזיקולוגי מצא, מעבר להבדלים הבולטים שבין מסורות תימן ואשכנז, רבדים מוזיקליים משותפים. אברהם צבי אידלסון, מחלוצי חקר המוזיקה היהודית[5], הצביע על מנגינות ואף על טיפוסים שלמים של שירה המשותפים למסורת יהודי תימן ולזמרת בית הכנסת של יהודי אירופה. אך סוגיה זו ראויה למחקר בפני עצמו.

 

"גלו מירושלים עם הניגונים שבידם"

ולצד המסורת על ניגונים "מסיני", השתמרה בתימן גם מסורת הקושרת אותם לירושלים.

הרב יחיא אלשיך הלוי (תרע"ה–תשנ"ז), היה מגדולי חכמי תימן בדור האחרון. בספר צדיק באמונתו יחיא נמסר בשמו:

"מפי זקנים שמעתי שיהודי תימן גלו מירושלם עם הניגונים שבידם".

לפי דבריו, חלק מן המנגינות אף שונו במרוצת הדורות כדי למעט בשמחה ולשבר את הלבבות. הוא דיבר על מעלתן של "המנגינות המקוריות", ובפרט על מנגינות ה"נשוד", שאותן תיאר כ"מנגינות הכינוריות".

אין במסורת זו זיהוי של ניגון מסוים עם שירת הלויים. אבל היא מוסיפה רקע חשוב לסיפור: בקרב חכמי תימן עצמם התקיימה מסורת שלפחות חלק מן המורשת המוזיקלית העתיקה שבידיהם מקורה בירושלים ונישא עמם אל הגלות.

 

מסורת חבאן: "מזמור שיר ליום השבת"

במהלך החיפוש אחר אותה מסורת נתקלתי ברמז נוסף.

הרב סעדיה מעטוף, רבה של ברקת, סיפר לי אישית כי במסורת יהודי חבאן "מזמור שיר ליום השבת" המושר בליל שבת הוא ארוך מאוד, ומיוחס לשירת הלויים.

אין בכך כדי לפתור את התעלומה שבה פתחנו — איזה משירי רבי שלום שבזי הוא זה שעליו שאל הרבי — אבל יש כאן עדות נוספת לקיומן של מסורות בקרב יהודי תימן, שקשרו מנגינות שבידיהם אל שירת הלויים.

 

הניגון שעדיין מחכה לזיהוי

אז איזה משירי רבי שלום שבזי מיוחס לשירת הלויים?

כמעט חמישים שנה לאחר שהרבי שאל את השאלה, אין בידי תשובה ודאית.

לא מצאתי עד עתה מקור מוסמך המאפשר להצביע על שיר או ניגון מסוים ולומר: לזה התכוון הרבי.

אבל החיפוש העלה דבר מסקרן בפני עצמו.

הרבי ידע על מסורת המייחסת שיר משירי ר' שלום שבזי לשירת הלויים — ושאל איזה שיר הוא. לאחר מכן נמצאה עדות בשם הרב עמרם קורח שאכן קיים קטע כזה. במסורת חבאן מצאנו ייחוס נוסף של ניגון לשירת הלויים; ובמסורת הרב יחיא אלשיך נשמר הזיכרון הרחב יותר על יהודי תימן שגלו מירושלים "עם הניגונים שבידם".

האם בתוך אוצר הניגונים של יהודי תימן מסתתר עד היום צליל שהדהד פעם בבית המקדש?

ייתכן.

בינתיים נשארה בידינו השאלה ששאל הרבי:

איזה מהשירים מיוחס לשירת הלויים במקדש?

והשאלה הזאת עדיין מחכה לתשובה.