"הגעת מלכת שבא" של הנדל – העולם בדרך לירושלים

וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה' . . וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה . . וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כׇּל חׇכְמַת שְׁלֹמֹה . . וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ (מלכים א' פרק י')

מלכות שלמה – בצלילי הבארוק

באמצע המאה ה־18, בלונדון של תקופת הבארוק, פנה גאורג פרידריך הנדל, מגדולי מלחיני הבארוק ומענקי המוזיקה הקלאסית, אל אחת הדמויות הגדולות של התנ"ך – שלמה המלך. בשנת 1748 הוא חיבר את Solomon, אורטוריה רחבת־היקף לסולנים, מקהלה ותזמורת, המציירת באמצעים מוזיקליים את מלכות שלמה בשיא תפארתה.

לא מדובר באופרה המעלה את העלילה על הבמה, אלא באורטוריה קונצרטנטית: הדרמה נוצרת כולה באמצעות הקולות והתזמורת. הנדל בונה את דמותו של שלמה בשלוש תמונות גדולות, שכל אחת מאירה צד אחר במלכותו.

החלק הראשון עומד בסימן בית המקדש: חנוכת המקדש, עבודת ה' והשבח על השלמתו, ולצידם תיאור השלום והשפע של ימי שלמה.

החלק השני מוקדש לחכמת שלמה, ובמרכזו משפט שתי הנשים והתינוק – הסיפור המקראי שהפך לסמל לחכמתו יוצאת הדופן של המלך.

החלק השלישי פותח את המבט אל מעבר לגבולות הממלכה: שמעו של שלמה מגיע למרחוק, ומלכת שבא באה לפגוש את המלך שחכמתו ותפארת מלכותו נודעו בעולם.

וכאן, דווקא לפני שהמילים מתחילות, הנדל נותן לתזמורת לדבר.

החלק השלישי נפתח בקטע אינסטרומנטלי קצר ומסחרר – The Arrival of the Queen of Sheba, "הגעת מלכת שבא"[1]. שני אבובים מובילים את התזמורת בדיאלוג מהיר וחגיגי, כלי הקשת מניעים את המוזיקה ללא הרף, והיצירה כולה מתמלאת תחושה של תנועה, ציפייה והתרחשות. משהו מגיע מרחוק – ומתקרב.

הקטע, שנמשך דקות ספורות בלבד, יצא עם השנים מגבולות האורטוריה והפך לאחת היצירות המזוהות והמוכרות ביותר של הנדל. הוא מבוצע כיום כיצירה תזמורתית עצמאית, לעיתים קרובות באירועים וטקסים חגיגיים, גם מבלי שהמאזינים מכירים כלל את הסיפור הגדול שבתוכו.

אכן, כאשר מחזירים את הקטע למקומו המקורי בתוך Solomon, מתבהרת הייחודיות שלו בתוך היצירה כולה: בשני החלקים הראשונים אנו פוגשים את שלמה מבפנים – את בית המקדש, את מלכותו ואת חכמתו. בקטע זה, הפותח את החלק השלישי, המבט מתהפך: המצלמה עוברת החוצה, אל העולם הרחוק – אל המקומות שאליהם מגיע שמעו של שלמה, ואל ההתפעלות וההתרגשות שהוא מעורר בהם. ומשם מתחילה התנועה בכיוון ההפוך: מן העולם הרחוק – אל שלמה ואל ירושלים.

 

מה משך את מלכת שבא?

היצירה של הנדל מעניקה לנו מעין ציור מוזיקלי של הרגע: אי־שם בארץ רחוקה שומעת מלכת שבא את שמעו של שלמה. השמועה מעוררת בה התפעלות עזה כל כך, עד שהיא קמה ויוצאת לדרך – בראש חיל כבד ובידיה אוצרות ארצה – ועושה את המסע הארוך עד ירושלים.

וכאשר היא מגיעה, יש באורטוריה פרט מאלף: הדבר הראשון שאליו מפנה שלמה את מבטה הוא בית המקדש: “The temple of the Lord first meets your eyes” – בית ה' הוא הראשון הנגלה לעינייך.

אבל מה בעצם משך אותה לשם? מה היה בשמעו של שלמה, שהגיע עד למרחקים והניע מלכה לעזוב את ארצה ולבוא אליו?

כאן מעניקים ביאוריה של תורת החסידות לציור הזה משמעות חדשה ורחבה לאין ערוך. מלכת שבא שמעה על חכמתו של שלמה; אבל מה שבאמת משך אותה היה משהו שמעבר לחכמה האנושית. כך מבאר הרבי[2]:

"זה שכל הגוים היו בטלים לשלמה – שלכן היה בימיו מנוחה ושלום – הוא שהיו בטלים להגילוי דאור אין סוף שהאיר על ידו.

ועל דרך זה הוא בנוגע לזה שבאו אליו מכל העמים לשמוע את חכמתו, דהטעם האמיתי על זה שבאו אליו הוא מפני שנמשכו לאלקות (ועל דרך מה שכתוב במשיח 'ונהרו אליו כל הגוים', דזה שכולם יהיו נמשכים אליו הוא שיהיו נמשכים לאלקות).

כי הגילוי אור שהאיר אז, משך אליו את הנצוצות שבהעמים, בדוגמת אבוקה שמושכת אליה כל הנצוצות.

וכיון שהגילוי שהאיר אז היה גילוי נעלה ביותר, לכן, גם הנצוצות שבמקומות הרחוקים נמשכו להגילוי שהאיר ע"י שלמה, כמו שכתוב "ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה' גו' ותבא ירושלמה גו'"".

מסתבר שמסעה של מלכת שבא אינו רק סיפורה של מלכה שבאה ממרחקים לשמוע את חכמתו של מלך גדול, אלא ביטוי לתנועה הרבה יותר עמוקה: אור אלוקי גדול מאיר, והניצוצות הרחוקים חשים בו ונמשכים אליו; לא בכפייה ולא במלחמה, אלא כביכול מעצמם – כמו ניצוצות הנמשכים אל אבוקה גדולה[3].

ומלכת שבא לא הייתה מקרה יחיד, אלא הביטוי הבולט לתנועה רחבה הרבה יותר. המקרא מתאר תנועה רחבה שהקיפה עמים רבים: "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה, מאת כל מלכי הארץ"[4]. מלכת שבא הייתה אולי הביטוי המובהק ביותר שלה – מלכה רבת־מעמד מארץ רחוקה[5], ששמעו של שלמה הגיע עד אליה והניע אותה לצאת לדרך לירושלים.

עצם השמיעה ממרחק כבר הניעה אותה לקום ולצאת לדרך, בחיל כבד ובאוצרות יקרים. אבל כאשר הגיעה לירושלים ופגשה מקרוב את הגילוי האלוקי שהאיר על ידי שלמה – "ולא היה בה עוד רוח".

 

"ונהרו אליו" – מלכת שבא כמודל לגאולה

סיפורה של מלכת שבא אינו שייך רק לעבר. זהו ציור מוקדם לתנועה גדולה ושלמה הרבה יותר – זו שמתארים הנביאים על ימות המשיח: "ונהרו אליו כל הגוים".

הרבי מגדיר את ימי שלמה עצמם כ"מעין המצב של הגאולה האמיתית והשלימה"[6]. בימי דוד עדיין נדרשו מלחמות; ואילו אצל שלמה הגיעה המלכות למצב אחר: האומות התבטלו בפני חכמתו שלא על ידי מלחמה, ותקופתו התאפיינה בשלום ושלווה. בימות המשיח עתיד השלום הזה להגיע לשלמותו – לא רק הפסקת המלחמות, אלא מציאות עולמית חדשה של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", עד לחזון של "וגר זאב עם כבש".

אבל הדמיון אינו רק בעצם השלום. גם התנועה שהחלה בימי שלמה עתידה להגיע בימות המשיח לשלמותה – והפעם בקנה מידה עולמי. כבר בימי שלמה מספר המקרא כי באו אליו "מאת כל מלכי הארץ" לשמוע את חכמתו, אבל בימות המשיח התמונה מתרחבת אל האנושות כולה, ללא יוצא מן הכלל: "ונהרו אליו כל הגוים".

כך, כאשר מקשיבים מחדש ל"הגעת מלכת שבא" של הנדל, אפשר לשמוע בה הרבה מעבר לשיירה מלכותית מן העולם העתיק. לפתע, יצירה שמביטה אלפי שנים לאחור מתחילה להישמע כאילו היא מביטה קדימה – ומקבלת ממד כמעט נבואי: תמונה מקדימה של מה שעתיד להתרחש בקנה מידה עולמי. עמים וארצות, מנהיגים ומלכים, מכל קצוות תבל, פונים אל ירושלים, אל מלך המשיח ואל בית המקדש השלישי. כאילו השיירה של מלכת שבא הולכת ומתרחבת, עד שהעולם כולו מצטרף אליה: "ונהרו אליו כל הגוים".

 

העולם מביא את אוצרותיו

ויש עוד פרט בציור המקראי שאי אפשר להתעלם ממנו. מלכת שבא אינה מגיעה בידיים ריקות. היא מביאה איתה מאוצרות ארצה – "בשמים וזהב רב מאוד ואבן יקרה" – מתנה ודורון לשלמה המלך.

בתורת החסידות מקבל גם הפרט הזה משמעות פנימית. באותה שיחה מתאר הרבי כיצד בימי שלמה הגיע התהליך עד לכך ש"האומות הביאו לשלמה את ניצוצי הקדושה (כידוע בנוגע למלכת שבא)". לא רק האומות עצמן נמשכו אל המרכז האלוקי; הן הביאו איתן גם את הניצוצות שנמצאו אצלן.

העולם, לפי התמונה הזאת, אינו אמור להגיע אל הקדושה כשהוא משאיר מאחור את אוצרותיו. להפך: הוא מגיע איתם. היופי, החכמה, הכישרון והיצירה שהתפזרו בקצוות תבל – מוצאים את מקומם ותכליתם כשהם מתחברים אל מקורם.

ואולי גם יצירה מוזיקלית שנכתבה על ידי הנדל לפני קרוב לשלוש מאות שנה – יכולה להיות אחד מאותם אוצרות.

הגעת מלכת שבא – בתמונה מוזיקלית

אחרי שהארנו את הסיפור בזרקור החסידות, אפשר לחזור אל היצירה של הנדל – ולהקשיב לה מחדש.

ומה שומעים ב"הגעת מלכת שבא"?

קודם כול – תנועה. הקצב מהיר ונמרץ, כמעט דוהר. כלי הקשת אינם מניחים לרגע למוזיקה לעמוד במקומה; היא זורמת קדימה, הולכת ומתקרבת. לאחר דברי החסידות, קשה שלא לשמוע בתוך התנועה הזאת את ביטוי הנביא: "ונהרו" – לא רק יבואו, אלא יימשכו, יזרמו כמו נהר, ינועו בהמוניהם אל מקום אחד.

ובתוך התנועה יש חגיגיות והתרגשות הולכת וגוברת. אין כאן מסע שקט של אדם בודד. מלכת שבא באה לירושלים "בחיל כבד מאוד", והמרקם העשיר של כלי הקשת יכול כמעט לצייר באוזן את השיירה הגדולה: המון בתנועה, הדרך רוחשת, משהו גדול עומד להתרחש.

ומעל כל זה נשמעים שני האבובים. הם בולטים מעל כלי הקשת, משוחחים זה עם זה, מחקים ומשלימים זה את זה, ולעיתים יוצאים לרגע אל קדמת הבמה. אפשר כמעט לשמוע בהם שני קולות פרטיים מתוך ההמון: זה קורא לזה, זה משיב לזה; הידיעה עוברת מאדם לאדם, וההתפעלות נעשית לשיחה חיה בתוך התנועה הגדולה – אל שלמה, אל ירושלים.

והמוזיקה של הנדל אכן נשמעת שופעת. זו לא מנגינה דקה ואינטימית. יש בה ריבוי, ברק, תנועה וחגיגיות. שני האבובים הווירטואוזיים מעל כלי הקשת יוצרים תחושה של פאר ועושר מוזיקלי. מתקבלת התמונה הכוללת: שבא מגיעה אל שלמה עם כל מה שיש בה.

וכאן הציור המוזיקלי מקבל אור חדש.

כלי הקשת כבר אינם מציירים רק שיירה אחת הנעה בדרכי העולם העתיק. אפשר לשמוע בהם עולם שלם שנכנס לתנועה. ארצות רחוקות, עמים ותרבויות, אדם אחר אדם והמון אחר המון – נמשכים אל האור והולכים בדרך לירושלים. עם אוצרותיהם.

ובתוך ההמון הגדול עדיין נשמעים שני האבובים: הקולות הפרטיים. בני האדם עצמם, שמרגישים שמשהו קורה, קוראים זה לזה ומצטרפים לתנועה.

"לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלקי יעקב".

 

לשמוע את העולם נוהר לירושלים

מסופר[7] על אדמו"ר הרש"ב, שבעת ביקור במוזיאון התבונן במשך שעה ארוכה בציור של קריעת ים סוף, ודמעות זלגו מעיניו. אדמו"ר הריי"צ הסביר לאחר מכן את המעלה המיוחדת שיש בראייה מוחשית: עניין שגם הנשמה מכירה ומשיגה, מקבל עוצמה אחרת כאשר הוא עומד לנגד העיניים.

יש ראייה מוחשית, ויש גם שמיעה מוחשית.

"הגעת מלכת שבא" יכולה לתת לאוזן ציור חי של "ונהרו אליו כל הגוים": המרחקים מתחילים להתקרב, ההמון נכנס לתנועה, קולות פרטיים קוראים זה לזה, ואוצרות העולם עושים את דרכם אל ירושלים.

מה שהתרחש בימי שלמה כ"מעין המצב של הגאולה האמיתית והשלימה", עתיד להתגלות בשלמותו בקרוב ממש.

ואז כשנשמע את "הגעת מלכת שבא", נראה מול עינינו לא רק מלכה אחת העושה את דרכה לירושלים.

העולם בדרך לירושלים.

*

תצלום תחילת החלק השלישי של "סולומון" בכתב ידו של הנדל. בראש הפרטיטורה נרשם: Symphony – Allegro. בקול העליון נראים הכינורות באוניסונו בתנועה מהירה ורצופה, ומתחתיהם שני קולות האבובים, המנהלים ביניהם מעין דואט. מקור:. British Library, R.M.20.h.4