מצלתיים מבית המקדש

ב"ה
מצלתיים מבית המקדש
- סקירה מקיפה וייחודית -
הרה"ת לב לייבמן

נדמה, שמבין כל כלי הנגינה שהיו במקדש, ישנו כלי אחד עליו ידועים לנו פרטים רבים – יותר מעל כל שאר כלי הנגינה, המאפשרים לנו לתאר על כל פנים מרכיב אחד מנגינת המקדש באופן מוחשי ביותר. נשתמר המידע אודות: חומרו של הכלי, עוביו, צבעו, סוג ועוצמת קולו, מתי ומי ניגן בו, וכמה כלים כאלו השתתפו בנגינה באופן קבוע בזמני שירת הלויים בתזמורת המלכותית. ואף – סיפורו המופלא של הכלי שנשתמר לתקופה ארוכה ביותר. כלי זה, הרי הוא המצלתיים, או בכינויו המקוצר יותר – "הצלצל".

תיאורן של המצלתיים
כאשר מגיעה הגמרא בסוגיית כלי הנגינה שבמקדש לדבר אודות ה"צלצל" (מצלתיים), נעמדים מפרשי הגמרא לבאר את מהותו של כלי נגינה זה, ואת אופן הפקת הצליל שלו.
רש"י מפרש[1]שני כלים מכין זה על גבי זה וקולם דקה, וקורין להם צנב"ש.
רבינו גרשום[2]: (צימבש, ציבלי), והן כעין שני גלילי נחושת ומכין זה בזה.
קרבן העדה[3] מתייחס לשמו של הכלי המבטא את עוצמתו: כלי-שיר שיש לו קול גדול, לשון "ותצלנה אזניו"[4], צימבלו בלע"ז.
התרגום הלועזי למצלתיים שנוקטים המפרשים הנ"ל קיים עד היום באנגלית: Cymbals – מצלתיים.

חומר המצלתיים, איכותו עוביו וגוונו
המצלתיים היו עשויות מנחושת. לכאורה, מתכת זו היא הפחותה מבין שלשת המתכות שהיו במלאכת המשכן (זהב כסף ונחושת). אולם לדברי הגמרא, הנחושת ממנה היו מיוצרים המצלתיים היתה בלתי רגילה, ועליה נאמרו שלשת המקראות הבאים:
א.       "נחושת ממורט"[5] – נחושת דקה. ברש"י מוסיף: דק שיכולין לקפלו;
ב.       "נחושת ממורק [מָרוּק]"[6] – נחושת מבהיקה;
ג.        "וכלי נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב"[7] – היינו, נחושת בגוון ובאיכות של זהב. [בפרטיות ישנן שתי דעות בגמרא בפירושו של פסוק זה על דרך הדרוש: האם מדובר בנחושת ששקולה בערכה פי שניים מן הזהב, או בנחושת שהזהב שקול רק פי שניים ממנה].
[בהשערה, מתכת הארד (ברונזה) בתמיסה עם בריליום יוצרת סוג של נחושת זוהרת ועמידה, הדומה לזהב ובלתי מחלידה].

אריכות ימיהן המופלאה של המצלתיים
הצלצל (המצלתיים) הוא מן הכלים שהיו במקדש שני ונשתיירו מאז המקדש הראשון[8], ולגירסת התוספתא[9] – הצלצל (שבמקדש שני) היה מימות משה[10]. [מזמן משה ועד תחילת בית שני – לערך 1000 שנה[11]].

סיפורן השמימי של המצלתיים
נוסף לכל הפרטים המתוארים אודות המצלתיים, כרוך בהם גם מעשה נכבד המסופר שם בגמרא: צלצל היה במקדש של נחושת היה והיה קולו ערב, ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו – והיה קולו ערב כמות שהיה . . אלו שני כלים (צלצל ומכתשת) נשתיירו ממקדש ראשון ונתפגמו ולא היה להם ארוכה[12] . . לקיים מה שנאמר[13] "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ...".

כמות המצלתיים
בדוכן שבמקדש היו מנגנים (מידי יום) בזוג מצלתיים אחד בלבד[14]. לעולם אין פוחתין מכמות זו ואין מוסיפין עליה.
לומדים זאת בגמרא[15] מן הכתוב[16]: "ויתן [דוד המלך] לפני ארון ה' מן הלויים משרתים ולהזכיר ולהודות ולהלל לה' אלקי ישראל: אסף הראש, ומשנהו זכריה יעיאל ושמירמות ויחיאל ומתיתיה ואליאב ובניהו ועובד אדום, ויעיאל בכלי נבלים ובכינורות, ואסף במצלתיים משמיע". – הגם שהמילה 'מצלתיים' היא בלשון רבים, זהו מפני ששני טסי נחושת יש כאן, אולם ברור בפסוק – לעומת "נבלים וכינורות" שהיו רבים, הרי שבמצלתיים ניגן רק אדם אחד.
אכן, בלשכת כלי השיר שבמקדש היו שמורים שני זוגות של מצלתיים[17].

מי ניגן במצלתיים?
בזוג מצלתיים הבודד הנ"ל היה מנגן הממונה על כלי השיר שבמקדש (והוא אחד מחמישה עשר הממונים שהיו במקדש)[18], שהיה גם ראש המשוררים, ושימש בתפקיד כעין מנצח.
המשנה[19] מציינת גם את שמו: בן ארזא.
ושלוש שיטות בזה[20]:
א.       בן ארזא היה הממונה על כלי השיר בזמן שנשנתה המשנה (היינו בתקופת סוף בית שני);
ב.       בן ארזא היה הממונה על כלי השיר הבולט ביותר מבין הממונים ששמשו לפניו ולאחריו במקדש;
ג.        היה זה שמו של הממונה הראשון, והממונים שאחריו נקראו כולם על שמו.
[בזמן דוד המלך ושלמה המלך, המנגן על המצלתיים היה אסף[21] – כנ"ל מן הפסוק בדברי הימים. וזה מסתדר היטב עם הנאמר כאן, כי אסף היה ראש המנגנים. ובתחילת בית שני נאמר[22] "והלוים מבני אסף במצלתים"].

מתי ניגנו במצלתיים?
היות ולעולם אין פוחתין מצלצל אחד (כנ"ל), יוצא שהצלצל השתתף בשירת הלויים בכל יום ובכל שירה. אך ידוע לנו גם הרגע בו היה מנגן:
הצלצל היה פותח בכל פעם את שירת הלויים[23], והוא היה הסימן לשאר הלויים להתחיל את השירה והנגינה[24]. נמצא שקולו של הצלצל היה נשמע לבדו ללא תערובת קולות של כלי נגינה אחרים שטרם החלו לנגן (על כל פנים ברגע הראשון).

עוצמת הקול הפלאית
המשנה מתארת: "עד יריחו היו שומעין קול בן ארזא מקיש בצלצל"[25]. והמרחק מירושלים עד יריחו הוא עשר פרסאות[26].

שמותיו של כלי הנגינה
שני שמות יש לכלי זה, שניהם שנויים הן בלשון המקרא והן בלשון המשנה:
·        מצלתיים (במקרא: נחמיה יב, כז. דברי הימים א' טז, ה ועוד[27]; ובמשנה: מדות פ"ב מ"ו).
·        צלצל (במקרא: שמואל ב' ו, ה. תהלים קנ, ה[28]; ובמשנה: ערכין פ"ב מ"ג. תמיד פ"ג מ"ח, פ"ו מ"ו).

מצלתיים במקהלת אדמו"ר האמצעי
אדמו"ר הריי"צ מתאר כלי נגינה אחד – משיירי כלי הנגינה של מקהלת אדמו"ר האמצעי המפוארת – שנשתמר בליובאוויטש במשך כמה דורות. והוא: טסים גדולים שמקישים אותם זה בזה[29]. ובתיאור מפורט יותר[30]:
. . שני טסי מתכות עגולים כקערה, והמזמר עליו היה אוחזם בידו, מקיש אותם זה בזה והיה מוציא קולות נעימים לשמוע[31] (יציאת הקול היה תלוי באופן ההכאה ומהירותה והיה יכול להוציא מכלי זה קולות שונים עבים גם דקים).
והרי תיאור זה חופף ממש עם תיאור המצלתיים ע"י המפרשים, ראה לעיל בכותרת "תיאור הכלי".
בהשקפה ראשונה, מה להם לחסידים בעלי נשמה, אצל המצלתיים הרועשות. היה מתאים יותר לפגוש באמתחתם כינורות ונבלים, או חלילים בעלי צלילים עדינים, עם גוון של השתפכות הנפש. פגישה בכלי הקשה בחצר זו יש בה משום חידוש והפתעה לכאורה.
אדמו"ר הריי"צ בהזכירו את מקהלת אדמו"ר האמצעי התבטא, שנגינה בכלי הנגינה – הוא ענין בעבודה[32]. ממילא מובן, שגם המצלתיים שבמקהלה, היו בעלות תוכן ומשמעות רוחנית בעבודת השם. כ"מקור" לכך, ניתן להצביע על המצלתיים של בית המקדש, שאף הם היו חלק בלתי נפרד מעבודת ושירות הלויים לגבוה!

מצלתיים לאור החסידות
ועדיין אין אנו יודעים, מה היא משמעותן הרוחנית של המצלתיים, מה עניינן ב'עבודה', עבודת השם. לצורך כך נדרשים אנו לחיפוש ועיון במאמרי החסידות.
בקטע הבא מתוך מאמר אדמו"ר האמצעי[33] מוצאים אנו מענה לשאלה, מה תפקידן של המצלתיים הרועשות בעבודה הרוחנית:
"וכן יש כלי זמר שעיקרו בבחי' גבורות שבשמחה כמו בניצוח מלחמה או לעורר הכוח והגבורה על השונא, והם כמו תוף כו' וצלצלי שמע כו' להרים קול בבחי' הגבורות לאיום כו', וכן כלול מבחי' החסד כמו בשמחה שלאחר הניצוח שעושים שמחה מפורסמת ביציאת תופים ומחולות כמו שיצאו לקראת שאול כו' וכה"ג . . אך יש שעיקרו מבחי' העצבות וכלול מבחי' החדוה והן צלצלי תרועה לשון תרועם, לשבר הלב, ומתוכו יתעורר בשמחה ...".
ובכן, בצאתו למלחמת היצר נדרש האדם לחזק ליבו בגיבורים, להיות אביר ואמיץ. גם נצחון במלחמה זו מלווה בתרועת שמחה. כל זה מתבטא במצלתיים.
בדרוש הבא של אדמו"ר הזקן[34] נמצא ביאור מופלא על תפקידן היסודי של המצלתיים בתוך ההרכב התזמורתי (של הלויים) ביחס לכל שאר כלי הנגינה:
"כלי זמר זה הנקרא צלצלי שמע שהוא כולל כל מיני כלי זמר נבל וכנור כו'[35] להיותו רק בחי' משמיע קול במצלתיים[36], והם הידועים שמרימים קול גדול בכדי שיהא הקול נשמע למרחוק כו' . . [ומבאר שבנמשל הוא ספירת היסוד שכולל את כל הספירות העליונות ומשפיע למקבלים] . . שמרימים קול לשומעים שיקבלו כו' ולכך נקראים בשם צלצלי שמע, על שם שמיעת המקבלים, שהכל מקבלים ממנו כו'"[37].
כלומר, המצלתיים כביכול מסייעים לניגון (שמצד עצמו הוא דק ורוחני) שיחדור וייקלט אצל השומע, עד לדרגות התחתונות שבו. קולן הגדול והרועש של המצלתיים מגיע "חוצה" אל המקום הרחוק ביותר, ורק בזכותן נשמעים שם גם שאר כל כלי הנגינה העדינים[38].
כל זה מבאר את תפקידן של המצלתיים ביחס לקהל מאזינים רגיל, שקיימים אצלו אתגרים של מלחמת היצר, או שעלול להירדם ולא לשמוע את הניגון העדין. מן המקור הבא נוכל להבין את תפקידן של המצלתיים במקהלת אדמו"ר האמצעי לא רק בעבור החסידים, אלא בעבור האדמו"ר בעצמו.
אדמו"ר הצמח צדק אמר פעם[39], שאת המקהלה היה צריך "בכדי לעכב את חמיו (אדמו"ר האמצעי) מכלות הנפש שהוא יכל להישאב באלקות". כעת נדמה, שממתיקות הכינורות והנבלים בלבד היה אדמו"ר האמצעי מגיע לעילפון ולכלות הנפש באלקות[40]. דווקא המצלתיים, הן אלו שעוררו את הצדיק משרעפיו האלוקיים, לשוב ולרדת אל העולם הגשמי, מפני שזוהי הכוונה העליונה.

גרסה נוספת של הצלצל
בתמונה שלפנינו מופיע כלי נגינה המכונה בטעות בפי העולם בשם 'תוף מרים' (בלע"ז tambourine). לאשה שכינתה כלי נגינה זה בשם "תוף" הגיב הרבי– שבתהלים כלי זה נקרא (לא תוף[41] אלא) "צלצלי תרועה"[42].

הסיבה לכך שכלי זה איננו תוף אלא "צלצל" (למרות שלכאורה במראהו דומה הרבה יותר לתוף) מובנת היטב. החילוק המהותי בין התוף לצלצל הוא באופן הפקת הקול. ועיקר עניינו של כל כלי נגינה נקבע לפי אופן הפקת הקול שלו, ולא לפי צורתו החיצונית. היות ועיקר הצליל של כלי הנ"ל מופק באמצעות "מצלתיים" זעירות המורכבות על שוליו סביב, הרי שכלי זה מתייחס אל המצלתיים, הצלצל.
כעת נותר להבין מדוע כלי זה אינו "צלצלי שמע" כי אם "צלצלי תרועה"[43]. ואולי יש לבאר זאת על יסוד דברי אדמו"ר הזקן[44], ש[צלצלי שמע – הם המצלתיים המשמיעות קול אחד חזק כנ"ל, ואילו] צלצלי תרועה – הוא מלשון "תרועם בשבט ברזל", במובן של "פיזור ופירוד הקולות". והיינו שבניגוד לצלצלי שמע שהוא קול אחד חזק, הרי שצלצלי תרועה הוא "התפוררות" לריבוי קולות, בדומה לתרועה שבתקיעת שופר. וזוהי תכונת ה"תוף" הנ"ל שמורכבות עליו מצלתיים קטנות סביב סביב, כך שבהכאה אחת נוצרים ריבוי קולות, הוי אומר שהקול החזק של המצלתיים פשוט התחלק ו"התפורר" לריבוי קולות חלשים יותר.
[ולהעיר גם ממה שכתב בשלטי הגבורים[45], ש"צלצלי שמע הם הצלצלים הגדולים . . אמנם הצלצלי תרועה הם הצלצלים הקטנים הנכונים על הרוב לקולות רודפים תכופים זה לזה". וראה בציורם של ה"צלצלי שמע" ו"צלצלי תרועה" כפי שמציע בספר "השיר שבמקדש"[46], והוא ע"פ פירוש ה'תפארת ישראל'[47] שמצלתיים הן 'קאסטאגנעטטען' – קסטנייטות, ופירוש זה אינו תואם לדברי הגמרא והראשונים על מצלתי נחושת, שכן הקסטנייטות נעשות ע"פ רוב מעץ ולא ממתכת].




[1]  ערכין י, ב ד"ה צלצל.
[2]  ערכין שם.
[3]  ירושלמי שקלים פ"ה ה"א (במשנה).
[4]  שמואל א' ג, יא. ובמצו"ד שם: ירעדו אזניו. וברש"י שם: לשון צלצלים.
[5]  מלכים א' ז, מה (בתיאור הכלים של בית ראשון). החידוש בזה לכאורה, שנחושת היא מתכת רכה שעלולה להתעקם, ולמרות זאת השתמשו בנחושת דקה.
[6]  דברי הימים ב' ד, טז (והוא פסוק מקביל לפסוק הנ"ל בספר מלכים).
[7]  עזרא ח, כז (אודות הכלים שעלו מבבל לצורך בית שנ י).
[8]  ערכין שם.
[9]  ערכין פ"ב, ב. וכן לפירוש רבינו רגשום, ב"מקדש ראשון" הכוונה היא למשכן.
[10]  להעיר מפירוש רש"י נשא ד, מז שמזכיר מצלתיים בשיר הלויים במשכן. וראה בלקו"ש חלק י"ח ע' 45 הערה 13, שמצלתיים כאן כולל סוג של כלי נגינה, והיינו – כל כלי הנגינה שמלאכתם ע"י הכאה והקשה כו'.
[11]  ראה לקוטי שיחות כרך ל"ג ע' 129 הערה 35.
[12]  "ואף על גב דכי נטלו תקונן חזרו לכמות שהיו, שייך שפיר למתני ש'לא עלתה להן ארוכה', דמכל מקום הכלים עצמן נשארו פגומין" (חסדי דוד לתוספתא ערכין פ"ב ד"ה חליל).
[13]  ירמיהו ט, כב (לרש"י דרשה זו שבסוף הסוגייה מוסבת גם על הצלצל).
[14]  ערכין יג, א (במשנה). בטעם דין זה על פי הסוד ביאר בחסדי דוד (על התוספתא ערכין פ"ב) שהמצלתיים הם "תרין דאינון חד" ורומז על כתר עליון (צלצל לשון צלא דמהימנותא) "וידוע דאין שם נוקבא, וז"ש הצלצל אחד". וראה מה שיתבאר בזה לקמן ממאמרי אדמו"ר הזקן.
[15]  ערכין שם, ב.
[16]  דברי הימים א' טז, ד-ה.
[17]  ר' נתן בערכין שם (לפירש"י), הדורש "שנים (חמודות כזהב)" היינו שניים, שהיו כפולים, שני מצלתיים. ולהעיר שכל כלי השרת במקדש היו להם "שניים ושלישיים" – חילופיים, ולדעה שעיקר שירה בכלי, כלי הנגינה של הלויים יש להם גדר של כלי שרת (ראה לנגן בהיכלו ע' 43 וש"נ).
[18]  רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ז ה"א, ה"ה-ה"ז. הובא בלנגן בהיכלו ע' 18.
[19]  שקלים פ"ה מ"א.
[20]  ירושלמי שקלים שם ה"א, ופירוש ר' עובדיה מברטנורא ותוספות יו"ט לשקלים שם.
[21]  אסף בן ברכיהו, מצאצאי גרשון בן לוי. ייחוסו (חמישה עשר דורות עד לוי בן יעקב) מפורט בדברי הימים א' ו, כד ואילך.
[22]  עזרא ג, י.
[23]  תמיד פ"ז מ"ב.
[24]  עפ"ז מובן מדוע ניגן בו הממונה על הלויים, שהיה כעין "מנצח" על הנגינה.
[25]  תמיד פ"ג מ"ח.
[26]  יומא לט, ב. ולהעיר כי יריחו היא "מנעולה" של ארץ ישראל, היינו שהקול הגיע עד קצה הארץ.
[27]  נסמן בנגינה לאור החסידות ר"ע 86.
[28]  ראה רש"י מצו"צ וראב"ע שם.
[29] ספר הניגונים ח"א ע' מט (משיחה פרטית לר' שמואל זלמנוב תמוז תד"ש). בספר השיחות תש"ב ע' 122 ובהתוועדויות תשכ"א כרך ל"א ע' 46 נאמר שאדהריי"צ ראה כלי נגינה של המקהלה בעצמו, אולם שם לא פורש מה הוא הכלי.
[30] אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"ג ע' תמה בשם הרבנית רבקה, נכדת אדמו"ר האמצעי.
[31]  לעומת התוף שקולו מטיל אימה וחרדה (כן נ"ל הכוונה).
[32]  ספר השיחות תש"ב שם. וראה נגינה לאור החסידות ע' 195 הערה 5 בדיוק הלשון "פלוגות" של בעלי שיר שנאמרה על חברי המקהלה (היום יום כ"ה תשרי), לשון המתאימה לאנשי חיל בצבא.
[33]  מאמרי אדמו"ר האמצעי נ"ך ע' מד ואילך.
[34]  סידור עם דא"ח עא, ב-ג. נוסח אחר מדרוש זה (הנחת ר' משה) נדפס במאמרי אדמו"ר הזקן על מארז"ל ע' תכה.
[35]  עיין בתורת חיים בראשית (מב, א) שמצלתיים הן שיר מרובע, "להשמיע כל מיני קול יחד" כו'.
[36]  ע"ד לשון הפסוק (דברי הימים א' טז, ה) "ואסף במצלתיים משמיע". ולפי הביאור של אדמו"ר הזקן כאן, תיבת "משמיע" שבפסוק מבארת את מהותן ותכליתן של המצלתיים.
[37]  בנוסח שבמאמרי אדמו"ר הזקן שם מוסיף כאן "ולכן הצלצל הוא אחד כמ"ש במשנה מס' ערכין אין פוחתין כו' כנ"ל בברוך שאמר במלת יחיד עיין שם ודו"ק", ושם (ע' שנו) מבאר שבחי' היסוד נקרא "יחיד" מפני שבו מתכנסות ומתכללות כל ההשפעות כו'.
בסידור המהרי"ד (לנכד אדמו"ר הצמח צדק, ח"א ע' 120) מבאר על דרוש זה, כי "צלצל" הוא לשון צל ומקיף, כמ"ש הוי' צלך על יד ימינך. ו"שמע" הוא לשון אסיפה, קליטה, ולשון הבנה עיי"ש.
[38]  ליתר דיוק בלשון "כולל כל מיני כלי זמר כו'" אולי יש לומר, שהמצלתיים משמיעות "רעש לבן", שהוא רעש שכולל את כל התדרים בשווה.
[39]  ספר השיחות תרח"ץ ע' 254 (בתרגום חפשי מאידיש).
[40]  וכמעשה הידוע אודות ר' לוי יצחק גיסו של אדמו"ר מהר"ש שהתעלף מקול הכינור (נגינה לאור החסידות ע' 111).
[41]  אם כי הרבי לא השתמש בלשון שלילה זו, אולם נראה ברור שכן כוונת קדשו, שהרי בתהלים (ואף באותו הפרק בתהלים – פרק ק"נ) נזכר התוף, ואם כלי זה הוא "צלצלי תרועה", על כרחך שאינו נקרא תוף.
[42]  במעמד חלוקת דולרים, י"ב אדר ראשון תשנ"ב.
[43]  המצו"צ פירש שצלצלי תרועה הן החצוצרות (שבהן שייך תרועה). אולם פירושו דחוק הוא, ומשמעות הכתוב בפשטות היא ששני כלים אלו הם "צלצלים" (מצלתיים כנ"ל), אלא שיש בהם גופא שני סוגים.
[44]  סידור עם דא"ח שם, ג.
[45]  ב'מגן הראשון' בחלק המדבר על שמחת בית השואבה.
[46]  לרב שאול שפר. הובא בנספחים למהדורה החדשה של ה'שלטי הגבורים' (מכון ירושלים) ע' תרלט.
[47]  סוכה פ"ה מ"ד. תמיד פ"ו מ"ו.

תגובות

כתבות נבחרות

דעם רבי'נס ניגון

ר' זלמן הבלין: ניגון שכולו כנפיים

ניגון ברכת כהנים

ניגון לר' מיכל מזלוטשוב

טעמי נגינה של תהלים

ניגון לר' אשר מניקולייב

ניגון כלות הנפש

ניגון לר' זלמן זלטופולסקי

תכירו את ניגון הניצחון

ניגון הנרות הללו: ניגון לאור הנרות