ניגון מהורודיץ': הרועה שאבד לו הצאן
ב"ה
בנו של
המשפיע הרה"ח ר' זלמן הבלין, מתאר זיכרונות
מימי ישיבת תומכי תמימים בהאראדיץ'[1]:
"זכורני
את ההתוועדות שהיו נערכים בהאראדישץ, שאבא [המשפיע ר' זלמן הבלין] ז"ל היה
יושב עם התלמידים ומדבר לפניהם דברי חסידות והתעוררות, והיה מספר דברים וענינים
מרבותינו הקדושים זצוק"ל זיע"א והחסידים הגדולים, והיה מדבר ומשפיע
ומסביר כל כך את הענינים שהיה מדבר בהם, בהתמסרות והתקשרות להענינים, עד שהענינים
היו חודרים לתוך תוכם ופנימיותם של התלמידים ... והיו כולם מנגנים ובוכים. ועל
פי הרוב היו מנגנים את הניגון של הפאסטעכל שנאבד לו הצאן, והוא ירא לבא לאדוניו
בלי הצאן, והי' מחפש אחרי הצאן. ובכל התועדות היו התלמידים מקבלים עליהם פועל
טוב לשפר את מעשיהם, ואני ג"כ הייתי יושב עמהם על הארץ ומנגן בבכיות עצומות,
כי הניגונים והבכיות נגעו לליבי ממש, והייתי מקבל עלי בכל פעם להיטיב דרכי בעבודת
ה'".
בהמשך מספר שם, שהביאו מליובאוויטש את הניגון "אחד הוא בעליונים" (כנראה, הניגון הנקרא אצלינו "אדיר הוא").
זיהוי
הניגון בגזירה שווה
בספר הניגונים מופיע "הניגון
מהאראדיץ'", ניגון מספר קי"ח, אשר כה מתואר עליו בספר הניגונים:
"עיר
האראדיטש ברוסיה הלבנה – עיירה קטנה סמוך לליובאוויטש – מרובה באוכלוסין של חסידי
חב"ד, ומשך זמן ידוע היה שם סניף מישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, בשנות
תרס"ה – תרע"א, תחת השגחת המשפיע הרה"ח ר' זלמן האוולין, וזה
אחד מהניגונים שהיה רגיל בפיהם לשורר בעת התועדות חסידים".
ודאי הדבר שהיו שרים ניגונים רבים
בהתוועדויות של הישיבה בהורודיץ', כמו בכל ישיבה, אבל נראה כי הניגון הלזה הוא
הניגון המיוחד שהיה מאפיין את הישיבה ושמו נקרא על שמה, וזה מבסס את הסברה,
שהניגון שהיו מנגנים באותה ישיבה "על פי רוב" כפי תיאורו של ר' חנוך
הענדיל, שהוא הניגון של של הפאסטעכל שנאבד לו הצאן, הוא הוא ניגון קי"ח שבספר
בניגונים, "הניגון מהאראדיץ'".
פיענוח
המשל והנמשל: שלוש בבות הניגון
לפי תיאורו הקצר והמתומצת של ר' חנוך
הענדיל הבלין, יש בניגון זה, שלוש תנועות, המבטאות את סיפורו של הרועה:
- איך שאבד לו הצאן;
- איך שירא לבוא לאדוניו בלי הצאן;
- איך שמחפש את הצאן.
הניגון הנ"ל מספר הניגונים, באופי
הכללי שלו, הוא ניגון מרירות, ובו שלוש בבות לא ארוכות, שלכאורה עולות יפה בקנה
אחד עם התיאור של הרועה.
בתרגום סיפורו של הרועה לעבודת ה' בדרך
החסידות, שלושת הבבות הן:
א.
"איזהו
שוטה, זה המאבד מה שנותנים לו", האדם איבד את ה"מה" שבנשמה[2], בגלל
רוח שטות, ומזה הוא בשברון לב. ועל דרך "תעיתי כשה אובד"[3].
ב.
אינו
מוצא מקום לעצמו (ע"ד בניגון "סטאוו יא פיטו" – שהרבי לימד בשמחת
תורה תשכ"ג, שאומר בניגון איך שיצטרך לתת "חשבון צדק" לפני האדון),
מחליט שחייב למצוא את האבידה.
ג.
כאן
הניגון מתרומם, בבבא השלישית יש הכי הרבה חיות. בנמשל, להשיב את האבידה זה בעצם
עבודת התשובה. "ובקשת משם ומצאת", למצוא את האבידה במקום שאיבד[4].
ועכשיו,
תראו את זה בתווים...
בבא ראשונה, מתחילה בטונים נמוכים
וכולה נסובה סביב הטונים הנמוכים ונמשכת אליהם, בנימה של שברון לב (הסול דייז הוא
אפקט השברון), ושפלות מוגברת:
בבא שניה, כבר על תחילתה מתרוממת יותר
מאשר ראשונה (מגיעה ומבליטה את צליל ה'לה', שהוא איננו שברון לב כמו הסול דייז),
אבל בנימה של תחינה. ייתכן והמעברים הקופצים מצליל 'מי' ל'לה' (טוניקה וסוב
דומיננטה), מבטאים טלטלה פנימית, דוגמת מי שאינו מוצא מקום לעצמו ונזרק מצד לצד.
בבא שלישית, היא הזעקה שבניגון. הנקודה
ההתחלתית של בבא זו היא בפסקה של הבבא הקודמת (צליל ה'לה'), המשולש המז'ורי שבסופה
נותן טעם לתקווה וביטחון, התגברות על השפלות העצמית וכוח ועוצמה לפעול, לחפש,
להשיג את המטרה.
בדוגמת אדם המחפש דבר מה, שמנסה להתרומם
כדי לראות מעבר לקצה האופק שלו, כך תנועת הניגון כאן, היא במגמה להסתכל מגבוהה
יותר.
קיים דימוי מסויים בין בבא זו בניגון מהורודיץ', לבין הבבא השניה בניגון "כלות הנפש" של ר' הלל פוצ'פר, תלמידו של ר' זלמן הבלין, ראה בכתבה על ניגון 'כלות הנפש'.
בביצוע הנ"ל של "חב"ד
קלאסיק":
- · בבא ראשונה: 0:17
- · בבא שניה: 0:49
- · בבא שלישית: עד 1:19
- ·
חוזר
לבבא שניה: 1:53 עד 2:30
ניגון
של רועה, שאבד לו הרועה
מסופר בשם ר' דוד גולדשטיין ז"ל
(אחיו של ר' יוסי גולדשטיין ז"ל), שהיה מקורב לבית הרב, והיה יוצא ונכנס
ב-770 בדירת אדמו"ר הריי"צ והרבי, שפעם אחת, הוא פתח את הדלת, וראה את
הרבי עומד בדירת אדמו"ר הריי"צ, ומנגן את הניגון הזה...
-
סיפר
לי ר' יצחק שי' אקסלרוד, ששמע זאת מר' דוד בהתוועדות בירושלים, אבל הפרטים לא
זכורים. ואבקש מאד ממי שיודע יותר פרטים בזה, להודיע.
הצטרף לשיחה