התעלפות ממוזיקה, בתוך מאמרי חסידות

"על ידי מתיקת השיר יכול להתעלף עד שתצא נפשו" (אדמו"ר מהר"ש[1])

 

התגברות התענוג יתר על המידה

ב'שערי אורה' לאדמו"ר האמצעי[2] מדבר אודות שירת המלאכים, וממשיל אותה לפעולת השירה בנפש האדם:

"... וזהו שתשוקתם להתכלל בבחי' כליון כל עצמותם במקור החיים הנמשך להם בגלוי יותר ממדתם הראשונה, וענין התכללות זאת הוא ע"י השיר שלהם דוקא, כי כל בחי' התכללות ועליה מלמטה למעלה הוא ע"י שיר דוקא, כידוע דכל שיר וניגון הוא הבא בבחי' עליה והתכללות, ואי אפשר לעליה והתכללות בלא שיר וזמרה עד שתכלה נפשו בשיר זה מעוצם התענוג והחדוה שנקרא בחי' רצוא כו' (וכמו בנפש האדם בהתפעלות עצמיות הנפש ממש ישיר בשיר וניגון שנק' שיר פשוט שבא מעצם הנפש ברוב התגברות התענוג והעריבות עד שמתגברת על הנפש לצאת מכלי הגוף לגמרי, כמו 'לבי ובשרי – ממש – ירננו' כו' 'כלה שארי ולבבי' כו' כמובן בכל שירות שבתהילים כו')".

 

אדמו"ר המהר"ש בפירוש לביטוי חז"ל 'יוצאין בשיר', "היינו שיוצאין מהכלי ע"י בחי' השיר", ממחיש: "וכמו שאנו רואים, שעל ידי מתיקת השיר יכול להתעלף עד שתצא נפשו, שזהו מפני עומק השיר[3], שנפשו מתכללת להכלל וליבטל עד שכל כחות הגוף שהם בבחי' ירידה והתפשטות להחיות הגוף – הם מתכללים לנקודת פנימיות לבבו לצאת עמה ממאסרי הגוף המגבילים אותה היפך כליתה, לעלות ולידבק בפנימיות רצונה האמתי, הרי זה ע"י השיר והזמרה כו'" (ספר המאמרים תרכ"ח עמ' ו ואילך. ועל דרך זה בהמשך תרס"ו ע' שה).

 

אדוק בניגון יותר מסיבולת הכוחות

אדמו"ר הרש"ב מדבר על דרגת תענוג שאינו מתיישב בכוחות הנפש כי הכוחות אינם כלים להכילו – על דרך ר' עקיבא שזלגו עיניו דמעות בשמעו סודות התורה, וכמו תלתא סבי שהתסלקו באדרא, וכמו לעתיד לבוא "בבכי יבואו" מפני עוצם הגילוי, ומביא על זה המחשה מחוש הנגינה:

"וכמו בהתענוג דשיר וזמרה שיכול להיות כלות הנפש ממש כו', אבל כל זה אינו מפני שהנפש וכחותיה הם בבחי' עליה והסתלקות למעלה, כי אם אדרבא הנפש הוא בבחי' המשכה . . שמאיר גילוי אור התענוג ביותר (בלשון אידיש, ער דער הערט זייער טיף און זייער גוט דעם גישמאק אין דער זאך) והמשכת הנפש בזה הוא האדיקות והתקשרות הנפש בהטוב טעם דהשיר והזמרה כו', ומפני שהכחות המה מוגבלים ומצומצמים, ולזאת בהגלות נגלות עליהם אור התענוג ביותר – הרי הם מתבטלים ונכללים באור עצם הנפש שמאיר עליהם" (ספר המאמרים תר"ס ע' עח).

 

האוזן – שער ל'יחידה' שבנפש

בספר המאמרים עת"ר ע' פב:

"וכן בשמיעת קול ערב יש בזה עונג גדול, עד שיכול להיות כליון לגמרי כו' מה שלא יש עונג כזה בשמיעת איזה שכל. דבענין השמיעה יש ב' ענינים: הא' מה שהוא ממוצע ומבוא להשגת השכל, והוא ענין 'אזן מילין תבחן'[4], שבזה לא יש עונג כל כך . . וענין הב' בשמיעה הוא עצם חוש השמיעה, וכמו בשמיעת קול ערב, דעריבות הקול שנכנס באוזן הרי זה מגיע לאודני דלבא (במי שיש לו בעצם תענוג בנפשו בקול ערב כו') ששם שורה בחי' יחידה שבנפש, ומפני שמגיע בעצם נקודת נפשו יכול להיות מזה כלות הנפש ממש כו', הרי דבחוש השמיעה יש בזה עונג עצמי כו', ולכן דוקא 'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים', לפי שזה מגיע בבחי' העונג העצמי".

 

כל הכוחות מתמלאים מהניגון

בספר המאמרים תרס"ב ע' רמד:

"ולא כמו בחוש השמיעה דכששומע קול ערב הרי התענוג והעריבות נכנס ונרגש בפנימיות ממש משא"כ בראיה הוא בדרך מקיף לבד .. ולכן אנו רואים דבשמיעת קול ערב הנה מי שיש לו חוש בנגינה או בכלי שיר וזמר יכול להיות כלות הנפש ממש מעריבות הקול ... והיינו לפי שבשמיעת קול ערב נכנס ונרגש התענוג בפנימיות הכחות, שכל הכחות ממולאים מהעונג, והכחות המה מוגבלים, ולזאת בקול ערב ביותר שמאיר בהכחות תענוג גדול יותר מהגבלת הכחות הרי הם יוצאים מהגבלתם ונכללים בעצם הנפש שזהו סיבת הכליון כו'".

בספר המאמרים תש"ט ע' מח ואילך[5]:

"וכן בשמיעת קול הרי הקול נכנס בתוך חללי האוזן ומתאחד במוח ... דכששומע קול ערב הרי התענוג והעריבות נכנס ונרגש בפנימיות ממש ... ולכן אנו רואים דבשמיעת קול ערב, הנה מי שיש לו חוש בנגינה בשיר או בכלי זמר, הרי יכול להיות כלות הנפש ממש מעריבות הקול ... וטעם הדבר הוא לפי שבשמיעת קול ערב נכנס ונרגש התענוג בפנימיות הכחות, עד כי כל הכחות מתמלאים מהעונג ההוא, והכחות הרי הם מוגבלים, ולזאת הנה בקול ערב ביותר שמאיר בהכחות תענוג נפלא וגדול יותר מכפי אשר הכחות יכולים לקבל, ממילא הרי הם יוצאים מהגבלתם, ונכללים בעצם הנפש שזהו סיבת הכליון".

·       כאן הלשון "חללי האוזן", אמנם בכמה מקומות – "נקבי האוזן". עוד חילוק, כאן הלשון, שהקול – דרך חללי האוזן – "מתאחד במוח", ואילו בכמה מקומות – שהקול דרך נקבי האוזן – מגיע ל"אודני דלבא"[6].

 

תיאור תהליך מפורט: איך מתרחשת התעלפות

במקום אחד, אדמו"ר הרש"ב מתאר מה מרגיש צדיק שיש לו אהבה בתענוגים, כיצד הוא מתמוגג מעונג אלקי עד כלות הנפש, וממחיש את התהליך המביא לכלות הנפש מניגון[7]:

"וכמו שאנו רואים שיש שמי שמתענג ממתיקות בכלי שיר עונג נפלא, וכאשר מנגן בכלי שיר מחמת עונג הנעלם שיש אצלו ממתיקות עי"ז כל מה שמנגן יותר וטועם המתיקות, הלא הוא יכול לבא לידי כלות הנפש ממש, הרי שהוא עונג הנעלם שבנפשו ממתיקות בכלי שיר מכל מקום הרי עונג זה בא לידי עונג המורגש שהרי בא לידי גילוי בגופו עד שנתפעל מזה, וההתפעלות גורמת שיבא לכלות הנפש, ועל פי זה יובן בצדיקים שע"י שמתענגים עונג נפלא ומופלא מהעונג אלקי המלובש בתורה ומצוות ...".

·       בלקוטי תורה (אמור לו, א) נאמר על המלאכים, ששירתם היא כלות נפשם.

·       דוגמא נוספת לכלות הנפש הנגרמת בעקבות שמיעת ניגון – אבל במשמעות של עונש מיתה, מובאת במאמרי חסידות מדרשת הגמרא, כיצד היכה הקב"ה את מחנה סנחריב: "שמעו שירה מפי חיות [הקודש] – ומתו"[8].

·       על הדימוי בין עונג מקול ערב לעונג אלקי, יש להעיר מהאמור בספר 'חשק שלמה' (ר' יוחנן אלימנו) על שיר השירים, בתוך ביאוריו לפסוק "השמיעיני את קולך" – "אם הוא קול אלקי . . הוא יהיה ערב לך מכל ערבות קולות המוסיקא".

 

מתי הניגון פועל כלות הנפש ומתי פועל השבת הנפש, במה זה תלוי?

אדמו"ר המהר"ש מבאר סוגייה זו, ומתווך בין שני אופנים הפוכים לכאורה בפעולת והשפעת הניגון על שומעו[9]:

"וכמו נעימת שיר הלוים שמצד נעימותם בשיר לבדוחי ולבסומי המתיקו הדינים כו' וכמו על דרך משל מי שהוא בעצבות גדול, כשישמע קול ערב ונעים יבוא עליו רוח חדוה ותענוג ויפול רוח העוצב ממנו כמו שהיה מנגן דוד לפני שאול".

וממשיך, שלעומת זאת, במאמר אחר למדנו שהניגון פועל באופן אחר ואף הפוך: "מה שיש בכח השיר לפעול היציאה והתעלפות כלי הגוף . . שזהו גם כן מחמת תגבורת הנעימות, אך שזה פועל לצאת מן הגוף – היפך החדוה הנמשכת ע"י נעימות השיר כנ"ל בשיר הלוים.

וההפרש ביניהם, ששם מחמת מתיקות השיר מתפעל נפשו בחדוה ושמחה, אבל אינו משים נפשו לעיין במתיקות השיר עצמו. ומשל הנ"ל בענין כל בעלי השיר יוצאין כו' – זהו מפעולת השיר עצמו, כאשר ישים ללבו מתיקות השיר עצמו, על ידי זה יכול להתעלף ולצאת מנרתק גופו המוגבל".

אדמו"ר הריי"צ מספר בשיחת קדשו[10], שאת חילוק עניינים אלו ביאר אדמו"ר מהר"ש בהיותו לערך בגיל 14 (!), ובניסוח הבא:

"א) העריבות ונעימות שבשירה וזמרה, ואשר בזה מנתק אותו מהצער שיש לו, וזהו ששירה וזמרה מגביהים ממהות למהות, וזהו ענין הלוים. וזה תלוי שינגנו ע"פ חוקי הנגינה[11], וגם בהניגון עצמו אם הוא הארציגער [לבבי].

ב) מה שכל בעלי השיר יוצאים בשיר, עד שבא לכלות הנפש, וזה ג"כ תלוי בטיב השיר ובעצם הניגון".

[העניין השלישי בסוגיא זו הוא "קול מעורר הכוונה", ואין הוא נוגע לנושא כתבה זו ועל כן לא הועתק כאן]

גם אודות אדמו"ר הרש"ב, מסופר כי בהתוועדות שמחת תורה תר"ס, "בהסבר מיוחד ביאר ההבדל בין "קול מעורר הכוונה", לשיר וזמרת הלוים והא דאמרו "כל בעלי שיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר"[12], אך לא הגיעה אלינו רשימה מהתוועדות זו.

 

·       כהמשך והשלמה לפרק זה, יבואו בע"ה שלושה סיפורים בהם הניגון הביא לידי עילפון בניסיון בפועל – ואין חכם כבעל ניסיון:

א.    עדות של ר' יוחנן אלימנו בספרו 'חשק שלמה' – שיכול לשמש כעין 'מקור' קדום לסוגייה שלעיל;

ב.     סיפור ר' לוי יצחק חתן אדמו"ר הצמח צדק שהתעלף בשמעו נגינת כינור, שסיפר אדמו"ר המהר"ש בהקשר לסוגייה שנידונה לעיל;

ג.      סיפור שסיפר הרבי אודות הרה"צ ממודז'יץ על 'התפשטות הגשמיות' באמצעות ניגון בשעת ניתוח, הגם שהתפשטות הגשמיות זה לא כלות הנפש, אבל הצד השווה בשניהם הוא – יציאה מוחלטת מגדרי הגוף והרגשת עצמו, "יוצאין בשיר".