ניגון הקהל בניגון החזן: יסוד המנהג הנפוץ

בספר "הלכות ומנהגי מהר"ש"[1] לרבינו שלום מנוישטט (אוסטריה), רבו של המהרי"ל בעל מנהגי מהרי"ל, על יסוד מאמר חז"ל על הכתוב "משה ידבר והאלקים יעננו בקול"[2] – "כקולו של משה"[3], אומר, "שבאיזה ניגון שאומר החזן, כן [באותו ניגון] צריך הקהל לענות אחריו אמן ושאר דברים שאומרים אחריו, כי זה נמי גמרינן מן 'כקולו של משה', רצונו לומר באיזה קול שאמר . . [וכן] כשקוראין לאחד לתורה, צריך לומר הברכות [באותו ניגון[4]] כקולו של קורא".

העולה לתורה, צריך לברך ברכת התורה באותו ניגון של קריאת הבעל קורא.

[בשלחן ערוך[5] נאמר, ש"העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך, שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו"[6]. גם דין זה מצביע על השוואת הקול בין המברך לבין העונה. ואולם במקור הנ"ל אנו רואים, שאין זו רק השוואת עוצמת הקול, כי אם גם השוואת נגינותיו].

על יסוד זה, ניתן להבין כמה דברים הנהוגים בניגוני הברכות, אשר ע"פ מקור הנ"ל, מנהגים אלו הם בדיוק ויש להן יסוד במנהג ישראל, המבוסס על דברי הגמרא ועד להתבססות על מעמד מתן תורה בהר סיני.

ואפרט להלן כמה הנהגות בולטות בנידון.

*

בימים נוראים, בהם קריאת התורה היא בטעמי נגינה מיוחדים, אזי נהוג שגם העולה לתורה, מברך את הברכות, לא בניגון הרגיל של עליה לתורה, כי אם בניגון בסגנון טעמי הימים הנוראים. וסיום הברכה – בניגון 'סוף פסוק' של טעמי קריאת הימים הנוראים[7].

כעת אם לשים לב, נבחין שגם ניגון ברכת עליה לתורה הרגיל של השנה, הוא תואם לסגנון קריאת התורה. – ובזה גופא, הנה הברכה שלפני הקריאה, מסתיימת בנגינת 'סוף פסוק' רגיל, ואילו הברכה שאחרי הקריאה, מסתיימת בנגינת 'סוף פסוק' של סיום הקריאה, וגם חילוק זה בפשטות על פי הכלל הנ"ל, של התאמת ניגון הברכה לניגון הקריאה.

כעת גם מובן, מדוע בברכת ההפטרה – של המפטיר בנביא, מצינו בסידור[8] סימון של טעמי נגינה על גבי הברכה, דבר אינו רגיל כלל[9]. ועל פי הנ"ל, הוא משום שהברכה צריכה להיות מעין ובסגנון הקריאה, ועל אשר טעמי הנגינה בנביא הן נבדלות מטעמי הקריאה הרגילים, לכן המפטיר אומר את הברכה ב"טעמים" של הנביא[10].

[אם כי עדיין אין זה עונה על השאלה, מדוע אין מופיעים 'טעמים' בברכת התורה, ובברכת המגילה. והרב לוי יצחק שי' רסקין מו"צ ודיין בלונדון השיב לי מסברה מתקבלת, שבעלייה לתורה, הרי לא כל העולה לתורה יודע לקרא בטעמים, עד שמטעם זה יש 'בעל קורא' קבוע כדי לא לבייש כו'[11], ולכן אילו היו טעמי נגינה על ברכת התורה (בתוך הסידור), אז היה יוצא, שמי ש"לא ידע מאי קאמר" איננו מתאים (כל כך) לעלייה לתורה[12]. ואולם בהפטרה, שהמפטיר קורא בעצמו, ועל כרחך אמור לדעת את נגינת הטעמים, לכן בהפטרה יש טעמי נגינה גם על הברכה].

כעת בנוגע לניגון הברכות של מגילת אסתר: טעמי הנגינה של מגילת אסתר יש בהן סולמות מז'וריים מובהקים ומובלטים (בניגוד לקריאה הרגילה), ובניגון הברכות המקובל למגילה, מודגש המז'ור.

(אשר גם ניגון ברכות הדלקת נרות חנוכה המקובל, מושתת על מז'ור[13]. אולם, בנרות חנוכה, הניגון עולה מנמוך לגבוה בסדר מסודר, יש לומר שמבטא את העלאת הנרות ואור ישר, לעומת זאת פורים שהוא עלילת אתהפכא, ניגון ברכות המגילה מבטא בתנועתו את התכונות הללו[14]).

ומעתה, גם ניגוני 'שושנת יעקב', קטע שנאמר לאחרי ובסמיכות לקריאת המגילה, וישנם שני ניגוני חב"ד על מילים אלו, יש בניגונים אלו את אותה התנועה המז'ורית שנמצאת גם בברכות שלפני המגילה[15].

ברכה שלפני ואחרי הלל, גם היא נאמרת בניגון הנוסח של אמירת הלל עצמו[16].

כל זה הוא ביחס לברכות.

והנה במקור הנ"ל, כלל זה אמור גם על עניית אמן ועניית כל דבר ע"י הקהל בעקבות החזן, שגם הניגון של הקהל צריך להיות "בעקבותיו" של ניגון החזן.

וגם לכלל זה ניתן לשים לב, במיוחד בתפילות שבת ויום טוב, בהן החזן מכליל נוסח נגינה מסורתי, בקדישים, בסיומי קטעי תפילה וסיומי ברכות, וכדו'. ניתן להבחין כי הקהל עונה "אמן", "ברוך הוא וברוך שמו", "ברכו" ועוד, באותו סגנון של סיומת החזן. וכן מצינו בעניית הקהל לברכות הנאמרות אחר ברית מילה, לשבע ברכות של נישואין, ועוד.

דומני להדגיש, שאין הכוונה, שהעונה צריך לחקות בדווקא ובדיוק את אותו הניגון של המברך (אם כי בכמה מהדוגמאות הנ"ל – אכן יש השתוות מלאה בין סיומת החזן לניגון אמן של הקהל), כי אם שהעונה צריך להיות "כעונה אחר הקורא" מבחינת סגנון הניגון, וכמשלים ומקבל את הדברים (בצורת הנגינה, בנוסף ומעבר לכך שהוא "עונה" אחריו מבחינת התוכן המילולי), אשר על ידי זה העונה הוא בבחי' "מקבל" – מן המברך או מן החזן – את ההמשכה והאור האלקי[17]. וראה בכתבתי כאן, במשמעות עניית קולות זה לזה על פי תורת החסידות.

[17] ועד ש"גדול העונה אמן יותר מן המברך" (סוף נזיר), וראה לקוטי שיחות חלק ל"ה ע' 216 ואילך, מה היא תוספתו של העונה על פני המברך.