איך פירשו ניגון לפני 100 שנה בפולטבה

ר' יואל קאהן ז"ל סיפר בהתוועדות:

היה יהודי בשם ר' שמואל לייב לוין (תרמ"ז – תשי"ב), הוא היה מבחירי התמימים בליובאוויטש, והיה מכונה שמואל לייב פאריצער, על שם מוצאו מהעיר פאריץ'. כיהן כראש ישיבה בתומכי תמימים בהורודיץ', ולאחר מכן התמנה למשפיע בישיבת תומכי תמימים בפולטבה.

ר' שמואל לייב היה חסידישער איד, אבל בנוגע להשפעה, הוא לא הבין את הבחורים והבחורים לא הבינו אותו, לא היתה להם שפה משותפת (אחר כך אדמו"ר הריי"צ שלח את ר' חצ'ע פייגין הי"ד להיות משפיע שם, ור' חצ'ע הבין טוב מאד את הבחורים. מדובר בערך על שנת תרפ"ב).

שמעתי מיהודי אחד – מספר ר' יואל – שפעם שמואל לייב פאריצער ישב והתוועד עם הבחורים, והיה קצת מבוסם, ודיבר עם הבחורים, שאמנם לומדים חסידות, וגם עוסקים בעבודת התפילה, אבל זה לא בסיסי, זה לא פנימי. הוא דיבר אל הבחורים, דיבר אל עצמו, ושרו אז את הניגון [ניגון התוועדות מס' רצ"ו בספר הניגונים], ור' שמואל לייב פירש אז את הניגון ככה: יהודי עושה חשבון לעצמו, והכל טוב (כך מסתיימת הבבא הראשונה בניגון, וכך ממשיכה הבבא השנייה): "איך גיי דאך אין מקווה, איך לערן דאך חסידות" (בתרגום: אני הולך הרי למקווה, אני לומד הרי חסידות), הכל טוב, "אבער [=אבל] ... איי איי איי איי איי", מה נעשה שם בפנים...

עד כאן הסיפור.

*

התיבה הראשונה בניגון זה דומה לניגון קכ"ד, שהוא ניגון "ואתה אמרת". בסה"נ נאמר שגם ניגון רצ"ו שרים על "ואתה אמרת", אך בפשטות זוהי טעות, ואין לבלבל בין שני הניגונים (שדומים רק בפתיח).

הניגון המדובר בסיפור כאן הוא הניגון הראשון בתקליט ניח"ח מס' 15 (ושם קראוהו "ניגון לשבת ויום טוב"). ביצוע יפיפה של ילד. אבל לאור הסיפור הנ"ל, שינוי הלך הרוח (הקונטרסט) בין תחילת הבבא השנייה לבין התנועה הממשיכה (איי איי איי כו') צריך להיות פער תהומי. משהו אחר לגמרי.

*

מהסיפור/ניגון הזה אפשר ללמוד פרק בחינוך: ר' שמואל לייב, בתור משפיע, היה יכול להמטיר תוכחה כלפי הבחורים: אמנם אתם בחורים טובים, לומדים ומתפללים, בעלי הנהגה חסידית, אבל ... וכאן להרעים עליהם בקול רעש. לא, לא זו הדרך. הוא הפנה את הניגון כלפי עצמו, "אני הולך הרי למקווה וכו'", לא "אתם".

נראה שמהניגון הזה - כפי הפרשנות והתוכן של ר' שמואל לייב - אפשר לקחת גם "תנועה" להרבה מצבים שונים בחיים ובעולם, כאשר על פני השטח, "בחיצוניות", הכל הולך טוב ויפה, אבל ... זה רחוק ממה שהתכוונו, ממה שזה אמור להיות באמת (כאן באה התנועה "איי איי איי", שהיא מעבר למילים, שברון לב, כמו "שברים" של השופר).

התנועה על המילים "אני הולך הרי למקווה, אני לומד הרי חסידות", יש לה אופי של ניגון שקלא וטריא - ניגון של דיון, ראה כאן בכתבה על ניגון של לימוד.

אם לקחת את המסר של הניגון למאמר האחרון של הרבי (ד"ה ואתה תצוה), אז יצא לנו להלביש על הניגון פרק בציפייה גאולה: "ליהודי טוב בגשמיות, ליהודי טוב ברוחניות", "אבל ... איי איי איי" (צוטרייסעלט מההימצאות בגלות). ואם לקחת עוד צעד קדימה, אז נראה שאנחנו אוחזים היום כבר בתנועה האחרונה של הניגון.