"והיא שעמדה": הניגון שמגביה את כנסת ישראל

להלן הקלטות מתוך סדרת "ניגוני התוועדויות",
בהן נשמע קולו של הרבי מנגן את הניגון "והיא שעמדה":
הקלטה 1, הקלטה 2, הקלטה 3, הקלטה 4.

 

ההבטחה הנצחית

"והיא שעמדה" – זוהי פסקא מתוך הגדה של פסח. לפני שניכנס למשמעות של הרגע בליל הסדר – כדאי להבין קודם את עצם המילים.

"והיא שעמדה" הוא קטע המשך למה שנאמר לפני כן בהגדה. על מי מתכוונים במילה "והיא"? מי עמדה לנו בכל דור בפני הקמים עלינו לכלותינו?

הרבי[1] מפרש את המשמעות על פי הפשט: "והיא שעמדה" – זוהי ההבטחה של הקב"ה שהבטיח לאברהם אבינו על דבר יציאת מצרים, ולנביאים – על דבר הקמים עלינו בכל דור ודור. הבטחה זו – "היא שעמדה לאבותינו ולנו", שמבלי הבט על כך ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אעפ"כ, מצד ההבטחה, "הקב"ה מצילנו מידם".

בפסח תשי"ז הרבי ביאר את המשמעות המיוחדת של הבטחה זו, להלן בתמצית:

הבטחה זו, היא – ההתקשרות שהקב"ה קישר את עצמו עם בני ישראל, לא מצד ענין התורה ומצוות. בהתקשרות זו לא נוגע מצבם של בני ישראל בקיום התומ"צ. הבטחה – פירושה שהוא עצמו מבטיח, דהיינו שענין ההבטחה הוא בהעצמות. שההתקשרות דהקב"ה וישראל ע"י ההבטחה בברית בין הבתרים, ישנה תמיד, מבלי הבט על המעמד ומצב הרוחני של בני ישראל.

הרבי המשיך וביאר את המשמעות לא רק ביחס לקמים עלינו בגשמיות, אלא גם בעבודת השם של כל אחד:

"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו" – "עומדים עלינו לכלותנו", וכדי להתגבר עליו זקוק הוא לעזר מהקב"ה, כהמשך דברי הגמרא "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אמנם, גם אם נכשל פעם ועשה דבר שאסור לעשותו, אעפ"כ "והיא שעמדה" – ההבטחה שניתנה בברית בין הבתרים (שלמעלה מתומ"צ, כנ"ל), כך, שגם אז ישנו עזר הקב"ה ש"מצילנו מידם" – מיד היצר הרע.

ועל ידי שמשתחררים מהיצר הרע, ממילא משתחררים גם משעבוד אומות העולם בגשמיות.

 

הביטחון שמציל

אבל כאן נכנסת שכבה עמוקה יותר – לא רק הבטחה מלמעלה, אלא גם כוח שמתעורר מלמטה.

אדמו"ר האמצעי מפרש על פי חסידות[2], "והיא שעמדה" – זוהי האמונה.

"וכפי שרואים במוחש, שהאמונה היא שעמדה לנו בכל דור ודור, שבני ישראל עמדו בכל הניסיונות ונשארו שלמים, שזהו אך ורק מצד כח האמונה והמסירות נפש"[3].

בפסח תשכ"א, הרבי תיווך בין הפירוש הפשוט לבין הפירוש הפנימי:

היא המעוררת את ההבטחה שמלמעלה (פירוש הא')".

 

רגע מרומם בליל הסדר

כל זה עדיין במילים. אבל בליל הסדר – זה הופך לפעולה ממשית.

בשלחן ערוך אדמו"ר הזקן[5] מובא, שבאמירת "והיא שעמדה", מגביהים את הכוס.

מקור הדברים הוא בשל"ה הק'[6]. השל"ה מביא את מקור ההנהגה – בשם הרוקח, ר' אלעזר מגרמייזא, מקובל גדול, תלמידו של ר' יהודה החסיד.

בסידור אדמו"ר הזקן נאמר: "צריך להגביה הכוס ולכסות הפת בעת אמירת 'והיא שעמדה' – כן כתב האר"י ז"ל"[7].

אם כי אין לנו הבנה בנסתרות, אבל עצם העובדה שבקטע זה בהגדה מגביהים את הכוס, בשונה מכל ההגדה עד לסיום ה'מגיד' ושתיית הכוס, אומרת שמתרחש כאן משהו לא רגיל, משהו נשגב. אבל מה?

 

כוס ישועה והצלה

בהגדה של המהר"ל מפראג ביאר את טעם הגבהת הכוס בפסקת 'והיא שעמדה' באופן הבא:

"ומה שנוהגים בזה להגביה הכוס – הוא בשביל שזה הכוס הוא נגד 'והצלתי'[8], נקרא כוס ישועת ההצלה. ויש לנו להראות שישועה זו היא גם לנו בתמידית. על שם הכתוב 'כוס ישועות אשא'".

המהר"ל מפראג עסק בעצמו בהצלת הקהילות היהודיות מפני עלילות דם, כל שנה פרוש חג הפסח. היסטוריה שכל כך מזוהה בשמו של המהר"ל כמפורסם אפילו בין אומות העולם. ולכן, דברי המהר"ל אודות כוס ישועת ההצלה – איננה רק לדרשה ורעיון יפה. עבור המהר"ל, הגבהת הכוס ב"והיא שעמדה" נשאה משמעות רבה, חוויה מוחשית. ובפירושו להגדה, המהר"ל מגלה לנו טפח מסודות פעלו, ומעביר את הכוח הזה לדורות, גם אלינו.

 

כשהטבע עצמו מתרומם

אז מה באמת מתרומם ברגע הזה? לא רק הכוס – אלא משהו עמוק יותר.

בשיחת ליל א' של חג הפסח תשכ"ט הרבי ביאר, כנראה, את מה שלא מפורש כל כך גם לא בכתבי האריז"ל עצמם:

וכיון שנאמר "והיא שעמדה", צריך להגביהה את הכוס".

אבל מה זה אומר עבורנו, להגיב את ספירת המלכות? כיצד זה מתבטא בעולם?

בליל הסדר תש"ד, אדמו"ר הריי"צ ביאר את הגבהת הכוס אצל 'והיא שעמדה': 'כוס' – בגימטריה 'הטבע'. הגבהת הכוס, משמעותה – להגביה את דרכי הטבע, כלומר, אפילו כאשר על פי דרכי הטבע הדבר בלתי אפשרי, צריכה להיות האמונה בלמעלה מן הטבע.

מתוך ראשי דברים מימים ראשונים של חג הפסח תשכ"ח:

וענין הגבהת הכוס הוא – להגביהה ולרומם את הטבע[9] – למעלה מהטבע.

בהתוועדות יו"ד שבט תשט"ז, הרבי ביקש את הניגון 'והיא שעמדה' אחרי הסגירה הבאה, שעל פי הנ"ל ניתן לראות אותה כהקדמה לניגון "והיא שעמדה", שמשמעותו – הרמת הטבע:

וזו תהיה גם הכנה והקדמה קרובה להזמן שבו יתעלה הטבע לגמרי – להיות "ונגלה כבוד הוי'" בטבע עצמו, היינו, שבכל מקום ובכל דבר, גם בדומם ממש (כלשון אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה), יראו את נפשו – כח הפועל בנפעל, דבר הוי' שמהוה אותו בכל עת ובכל רגע, ויראו זאת בעיני בשר, בדומם ממש שבעולם הזה הגשמי.

בשיחת ליל ב' של חג פסח תשי"ג, הרבי פירש: 'והיא' – זוהי השכינה, שנמצאת יחד עם בני ישראל בגולה[10]. ולפי זה, 'והיא שעמדה' – זוהי הגבהת והקמת השכינה.

 

המשמעות האמיתית של 'שעמדה'

לעיל ראינו ש"שעמדה" עניינה הרמה והגבהה – הגבהת הכוס, המביאה עמה הגבהה רוחנית, עד להגבהה למעלה מן הטבע.

אלא שלהגבהה זו יש משמעות עמוקה נוספת.

כאשר דבר מתרומם – הוא גם יוצא מן התנודות והשינויים, ונעשה יציב וקיים באמת.

וכך רושם אדמו"ר הצמח צדק ביחס ל"והיא שעמדה"[11]:

"העמידה מורה על הכח והגבורה[12], וכענין 'ואתה עמדת להם בעת צרתם'[13] וכן 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' כו'. ובערכי הכינויים של הסדר הדורות ערך 'עמידה'. עמידה משמש ענין קיום הדבר, כמו 'למען יעמדו ימים רבים' בירמיה סי' ל"ב. 'ויכלת עמוד' בפ' יתרו, ותרגום 'ותוכל למיקם'. 'עמד טעמו בו' רצונו לומר התקיים ולא נשתנה. 'וצדקתו עומדת לעד'. והנה מזה יובן דקאי אדלעיל 'עצת ה' לעולם תעמוד' – רצונו לומר שתתקיים בודאי".

וכאן מתגלה הקשר העמוק בין ההגבהה לבין ההבטחה. ההתרוממות היא שמולידה את הביטחון, והיא שמעמידה את הקיום הנצחי – מעל כל שינוי.

 

כשהרבי התחיל לנגן לבד

ואם הרעיון הזה נשמע מופשט – אצל הרבי הוא הפך לניגון חי.

הרבי לימד את הניגון בלילה שני של חג הפסח תשט"ו, תוך כדי רצף של ביאורי ההגדה.

ב'שיחות קודש' מתואר:

כ"ק אדמו"ר שליט"א ביקש לנגן את הניגון 'והיא שעמדה', ולהיות שהמסובים לא ידעו את הניגון, ניגן כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו כמה פעמים את הניגון, עד שהתלמדו אותו.

ביומנו של ר' לייבל רסקין ז"ל, משליחי הרבי למרוקו, שבאותן שנים הסתופף בבית חיינו, מסופר בהרחבה יותר:

בליל ב' אחר הסדר התוועד כ"ק אדמו"ר שליט"א ובעת מעשה הייתה מונחת על השולחן הגדה. והיה כ"ק אדמו"ר שליט"א מבאר כמה עניינים מההגדה.

באמצע ההתוועדות ביקש כ"ק אדמו"ר שליט"א מאנ"ש לנגן את הניגון "והיא שעמדה", וכמה מאנ"ש ניגנו ניגונים שונים עם התיבות "והיא שעמדה", אבל כ"ק אדמו"ר שליט"א לא הסכים, ואמר שלא על אלו ניגונים כוונתו. וכיוון שראה כ"ק אדמו"ר שליט"א שאף [אחד] לא יודע את הניגון, התחיל לנגן בעצמו וניגן כל כך במתיקות שאי אפשר לתאר. והנה מעולם לא שמענו את הניגון הזה. וכ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן כמה פעמים את הניגון עד שנתלמדנו אותו.

ההתוועדות דליל חג הפסח נמשכה בערך כשלוש שעות. עד כאן מיומנו של הרב רסקין.

והנה השלמה מזווית נוספת על פי עדות הרב מרדכי דב טלישבסקי, שהיה חזן אצל הרבי ונכח במקום בשעת מעשה:

בליל ב' דחג הפסח תשט"ו, לאחר שסיים את ה'סדר' בדירת הרבי הריי"צ, ירד הרבי להתוועדות, כפי הסדר שהיה נהוג אז, בו התוועד הרבי אחרי כל סדר שני.

במהלך ההתוועדות הורה הרבי לנגן 'והיא שעמדה'. החסידים החלו לנגן ניגון אחר, שלא אליו התכוון הרבי. הרבי עצר אותם והחל לנגן בעצמו את הניגון המפורסם של ר' אהרן הגדול מקרלין, כשהוא פונה בתמיהה לר' מרדכי דוב טלישבסקי:

"אינך מכיר את הניגון?!"

ר' מרדכי דב לא הכיר, והרבי הגיב:

"ס'איז א פיינער ניגון (זהו ניגון יפה[14])".

 

ניגון שלא נשאר בפסח

מאז ואילך, הניגון עלה על שולחן ההתוועדויות של הרבי, ולא במעט הזדמנויות שהרבי פתח וניגן את הניגון בעצמו.

ניגון זה לא יועד אצל הרבי רק לחג הפסח וחודש ניסן, אלא למועדים ותאריכים שונים על פני השנה: חג הסוכות, י"ט כסלו, יו"ד שבט, פורים, ועוד[15].

·       בי"ט כסלו תשט"ז – ניגון 'והיא שעמדה' היה הניגון הכנה שלפני ד' בבות.

·       בפורים תשט"ז, לאחרי שניגן הניגון כמ"פ בעצמו, הפסיק ואמר בבת שחוק: "רוצים לבחון אותי בחזנות?".

 

ניגון ר' אהרן מקארלין בלב חב"ד

במסורת קארלין יש מקום מיוחד ביותר לניגוני פסח[16].

ואכן בחסידות קארלין מקובל לייחס את הניגון "והיא שעמדה" לר' אהרן הגדול[17].

גם הניגון "על אחת כמה וכמה" מיוחס לר' אהרן הגדול[18]. וגם אותו ניגון הרבי ניגן בעצמו בכמה הזדמנויות, בחודשי ניסן תש"ל – תשל"ג, ולעת עתה לא הצלחתי לברר מתי ואיך התחיל ניגון זה אצל הרבי. נדפס בספר הניגונים ניגון קצ"א, בכרך שנדפס בשנת תשי"ז, בסמוך לניגון "והיא שעמדה".

אמנם, בספרי חסידות חב"ד לא מצינו אזכורים רבים על ר' אהרן מקארלין, אבל בפועל – הוא קיבל מקום מיוחד מאוד. לא דווקא בתורת חב"ד, אלא בלב ליבה של תפילת חב"ד.

לפני תיבת 'המלך' של ראש השנה – רגע לפני שהתפילה עולה הילוך עם בעל תפילה וניגון 'נוסח' מיוחס – הכניס אדמו"ר הזקן סיפור קצר על ר' אהרן מקארלין.

"במחזורים הובא שהרב הקדוש ר' אהרן מקארלין נ"ע זיע"א (מגדולי תלמידי הרב המגיד נ"ע זיע"א) פעם אחת כשהתחיל לומר 'המלך' נתעלף מאד, ואחר כך שאלוהו מה היה זה, והשיב שהתבונן בהמאמר המובא בדחז"ל (במס' גיטין) אי מלכא אנא – עד השתא אמאי לא אתית לגבאי כו'. ואנן מה נעני אבתרי'".

סיפור בתוך סידור או מחזור תפילה זהו דבר נדיר לגמרי, בפרט סידור אדמו"ר הזקן שאינו מכיל לא פירושי תפילה ולא דברי התעוררות – שלזה צריך ללמוד חסידות – ומדוקדק להביא אך ורק דבר השווה לכל נפש וכו'.

במוסרת רבותינו נשיאינו באוצר ניגוני חב"ד, אמנם נכללים גם ניגונים של כמה מתלמידי המגיד: של הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשב ושל הסבא משפולי, ולכן לא ייפלא אם נמצא אתנו גם ניגון מהרה"ק ר' אהרן מקארלין. אבל לפועל, לא שמעו מהרבי על שייכות הניגון "והיא שעמדה" לר' אהרן. וכאשר שאלתי על ניגון זה את ר' לייבל גרונר ע"ה מזכירו של הרבי, השיב לי: "הרבנית חנה ע"ה אמו של הרבי אמרה שבביתם היו מנגנים ניגון זה".

כך או כך, העובדה שהרבי בחר – מכל ניגוני "והיא שעמדה" – דווקא בלחן זה, בצירוף הייחוס של הניגון לר' אהרן הגדול, מעיד על כך שמדובר בניגון מכוון ומיוחס.

 

לא לגהץ את הניגון: הדיוק שמשנה הכול

'והיא שעמדה' הוא ניגון מספר ק"ץ בספר הניגונים. ומופיע בתקליט ניח"ח מס' 8. אבל כדי להבין את העומק – צריך להקשיב לא רק למה ששרים, אלא איך שרים.

בתנועה הראשונה בניגון, על המילה "שעמדה", השתרש חוסר דיוק כפול, הן בספר הניגונים, הן בביצוע ניח"ח, וממילא גם בפי הקהל. דיוק שכנראה נשמע רק בהבחנה דקה, אבל עושה הבדל תהומי לטעם של הניגון.

בנגינה של הרבי שומעים הטעמה ייחודית, גם בטון וגם במקצב: התנועה של 'שעמדה' נפתחת במקצב שבור, ובירידה של חצי טון.

ואת שני הדיוקים הללו הקהל רגיל "לגהץ", מנגנים במקצב חלק וישר, ובירידה של טון (סולם מינור פשוט). בכך נאבד חלק מהמתח הפנימי ומהעומק הרגשי של הניגון.

הדיוק בטון אינו רק עניין טכני: הוא יוצר מהלך עמוק יותר, ומשפיע על הסולם של כל הבבא. מעבר לכך – הוא מכין את הקרקע לשינוי הסולם בחלק השני של הניגון, במילים "אלא שבכל דור ודור", ויוצר שם רגע של הפתעה ואתהפכא.

 

איך נשמעת עליית המלכות

דיוק נוסף בניגון, שמקבל משמעות לאור הביאורים האמורים בתוכן "והיא שעמדה":

המילה "והיא", היא בתנועה עולה. המילה "וְהִיא" מורכבת משתי הברות: וְ-הִיא. ההברה הראשונה (וְ) היא בטון תחתון, וההברה השנייה ("הִיא") מזנקת לטון עליון.

גם בזה כפי שניתן לשמוע בשתי ההקלטות הראשונות לעיל, שהרבי מתחיל את התנועה בטוניקה, וכן הוא בספר הניגונים. ואילו בתקליט ניח"ח מתחילים את "והיא" בטון ממוצע.

מסתבר לומר, שזוהי בדיוק התנועה של עליית המלכות, "והיא": לא רק שהזינוק הוא גדול יותר לפי גרסה זו, אלא גם הטוניקה היא המקום המכוון של ספירת המלכות בסולם המוזיקלי[19].

חצי שנה לאחר הניגון "והיא שעמדה", הרבי החל ללמד עשרה ניגונים בלילות שמחת תורה. כפי שיתבאר בע"ה בכתבה נפרדת, אלו הם עשה ניגונים שמכוונים כנגד עשרת הספירות כסדרן, החל מספירת המלכות ועד לספירת הכתר. ואמנם גם הניגון "והיא שעמדה", שייך לספירת המלכות, כפי שרואים מכל המתבאר לעיל. הרבי מנחיל לנו, הדור השביעי, ניגון של עליית המלכות, הקמה של כנסת ישראל מן הגלות.

 

אחרית ניגון

"והיא שעמדה" – הוא לא רק סיפור של הישרדות, אלא ניגון של הגבהה.

בכל פעם שמנגנים "והיא שעמדה", לא מדובר רק בזיכרון של העבר – אלא בתנועה שמתרחשת עכשיו:

הרמה של משהו בתוכנו.

הרמה של כל העולם.

הקמת השכינה מן הגלות.