פיתוח קול אצל נשיאי החסידות
בכתבה הקודמת, "שיטת פיתוח קול של הלויים", דובר על פסגת אמנות פיתוח קול בה התמחו הלויים בבית המקדש. הלויים השתמשו במיומנויות אלו לעבודת השם, לעורר ולרומם, לכוון ולבטא את העונג האלקי בניגונם.
אף משה רבינו, רבן של ישראל, היה מן הלויים המשוררים, עד כדי כך ש"קולו של משה" הפך למושג תורני מקורי, וקולו של משה נחשב אף לדרגה גבוהה יותר ביחס לקולם של הלויים המשוררים[1].
כפי שנראה, מאפיין זה של קול מיוחד, קול מפליא ולא רק בתדר
האלקי אלא אפילו במובן המקצועי, מופיע לא מעט גם אצל נשיאי ישראל לדורותיהם[2]. ניתן
לראות בכך התפשטות והמשכיות "קולו של משה" – אצל משה שבכל דור ודור[3].
להלן נעקוב אחר עדויות יוצאות דופן על קולותיהם של נשיאי
החסידות, כפי שעברו במסורת מוסמכת ודייקנית של אדמו"רי חב"ד – מקולו של
הבעל שם טוב ועד לקולו של הרבי.
הבעל שם טוב: קול נדיר
אדמו"ר הריי"צ מתאר (תרגום מאידיש):
"הבעל שם טוב עצמו היה 'מנגן'
גדול. היה לו קול נדיר, שיכל להחליפו לקולות שונים –
אצל הזמרים והחזנים ישנו על כך שֵם [כינוי
מיוחד] איך נקרא קול כזה – ובהיות לו חוש גדול בנגינה, היה מנגן בתדירות"[4].
תיאור זה מושך שימת לב מיוחדת: מלבד עצם ההתייחסות בהדגשה על
קול יפה, יש כאן דימוי והשוואה לקולות "מקצועיים", שקיימים בלקסיקון של
פיתוח קול, אצל "זמרים וחזנים".
הרי שתכונה זו של "קול נדיר" במושגים המקובלים –
הוא מ"שבחי הבעל שם טוב"!
תלמידי המגיד: סיווג קולות
אם אצל הבעל שם טוב הונח היסוד לקול נדיר ומפליא, הרי
שבתלמידי המגיד אנו מוצאים כבר הבחנה והגדרה שיטתית יותר בין סוגי קולות.
ב'לקוטי דבורים', בתוך תיאור מסדר יום ההילולא של הרב המגיד –
י"ט כסלו תקל"ז – על ידי תלמידי המגיד, אנו מוצאים תיאור מיוחד הכולל הבחנה
דייקנית בין קולות שונים:
"הרבי [אדמו"ר הזקן],
הרה"ק ר' אברהם מקאליסק, והרה"ק ר' ישראל מפולוצק, היו מנגנים גדולים.
אף שהיו חלוקים בקולותיהם, נעים היה לשמוע כששרו יחד.
קולו של אדמו"ר הזקן, כידוע, היה
חזק מאד, רחב, ומטיל אימה.
להרה"ק ר' אברהם היה קול דק,
צלול ומלא רגש, כל תנועה שלו היתה מלווה להב־שלהבת.
להרה"ק ר' ישראל היה קול נעים,
לא גבוה ולא נמוך, לא חזק ולא רפה, קול תחנונים בינוני שעורר לרחמנות. קולו היה
מושך ומדבק"[5].
עצם מילות אפיון שמגדירות את הייחודיות של כל קול, שרומז על
יסוד המים ("צלול") ויסוד האש ("להב־שלהבת"), "רחב"
מול "דק", וקול שלישי ממוצע הן בגובהו והן בעוצמתו, מחייב שיש כאן מדע
שלם מאחורי הקולות, ולא רק מדע תיאורטי אלא יכולת הבחנה חדה בין הקולות בפועל.
במקום נוסף מתואר:
"אדמו"ר הזקן, בעת שהיה
לומד או מתפלל, לא היו הנוכחים יכולים לזוז ממקומם ממתיקות ניגונו"[6].
הרבי באוקטבות הגבוהות: עדויות
בדור האחרון, אצל הרבי, אנו מוצאים עדויות חיות ומפורטות על
יכולות קוליות שהפליאו גם אנשי מקצוע.
החזן ר' משה טלישבסקי, שנשלח ללימודי חזנות מקצועיים במנהטן בברכת
אדמו"ר הריי"צ, ניחון בכישרון יוצא דופן וכבר בגיל 11 הופיע כסולן בקונצרטים,
ולימים נהיה "החזן של הרבי", מספר:
"... פעם נוספת שעמדתי משתומם
מול הידע של הרבי, הייתה בליל שמחת תורה תשי"ט לפנות בוקר, כשהרבי לימד את
ניגון 'שאמיל'. כידוע, חזן שרוצה להיות במיטבו, צריך לנוח קודם זמן מספיק, ורק
לאחר מכן הוא יכול להגיע לאוקטבות הגבוהות שהוא שואף ומסוגל להגיע אליהן.
והנה הרבי היה לאחר התוועדות ארוכה וסדר הקפות מתיש – ולאחר כל אלו, הרבי החל
לשיר את הניגון 'שאמיל' בטכניקת "מֶצּוֹ ווֹצֶ'ה"...! הרבי החל לשיר,
ואני נדהמתי מהעוצמה והיכולת, לא פחות מהיכולת המקצועית של אלו שלמדו פיתוח קול
שנים רבות!"[7]
·
"מֶצּוֹ
ווֹצֶ'ה" (Mezza voce)
– "חצי קול" באיטלקית, טכניקה של שירה בעוצמה רכה ומבוקרת,
תוך שמירה על תמיכה נשימתית מלאה וצליל עשיר, שמאפשר ביטוי רגש עמוק.
אך מה שמפליא עוד יותר הוא, שבניגון 'שאמיל' הרבי שר מצו ווצ'ה לא רק בטונים
הרגילים, אלא גם קפץ לאוקטבה הגבוהה, מה שדורש עוד יותר מיומנות, ועוד יותר קשה
אחרי עייפות גופנית, שעות של ריקודים ולילה שלם ללא שינה. כל זה מצביע על שליטה
קולית נדירה.
והנה מתיאורו של ר' ישראל פרידמן ז"ל, לימים
ראש ישיבת 'אהלי תורה' בקראונהייטס, מאותם הרגעים עצמם בהם הרבי לימד את הניגון
'שאמיל':
"... אחרי השיחה, הרבי התחיל לנגן את
הניגון בקול מאד דק וגבוה, כמו שמנגנים בכינור. זה היה ממש מורא'דיק, קשה לתאר את
התענוג הנפלא לשמוע את הרבי כשניגן את זה. זה היה משהו שמימי שלא מן העולם הזה.
הקול של הרבי נשמע ממש כאילו הוא מחזיק בידו כינור ומנגן. אנחנו הבחורים לא היינו
מסוגלים לקלוט את זה, פשוט עמדנו והתפעלנו והתרגשנו מהמחזה האלקי, אבל לא היה שייך
לחזור על תנועות הניגון אחרי הרבי"...
ההשוואה
עם צלילי הכינור באה לתאר, שהרבי הגיע לטונים הגבוהים ביותר, קול רגיל לא מסוגל
להגיע לגבהים אלו, והרבי שר בטונים אלו מתוך מתיקות נפלאה, כמתיקות הכינור.
הרבי באוקטבות הגבוהות: הקלטות
בהאזנה בקשב להקלטות מן ההתוועדויות של הרבי (במיוחד בשני
העשורים בראשונים לנשיאות), בהן שומעים את הרבי מדבר וגם מנגן, ניתן להבחין כי
בניגונים הרבי מזנק לקול גבוהה במיוחד, לרגיסטר שונה מטון הדיבור. לא פעם ולא
פעמיים כאשר הרבי מתחיל ניגון, הרבי בוחר לפתוח מלכתחילה בטון גבוהה למדי, כך שספק
אם רוב הקהל יוכל להמשיך את החלקים הבאים בלי לרדת אוקטבה למטה[8].
לעיתים שומעים את הרבי מלווה את הקהל בשקט ברקע הניגון, בקול עליון חרישי.
אך ניתן לציין שתי נקודות שיא בולטות במיוחד:
א.
בניגון
שאמיל, שסביבו נסובו התיאורים לעיל. המהלך האחרון של ניגון שאמיל
הוא קפיצה של אוקטבה, "על השמינית".
ב.
בניגון
לכתחילה אריבער, בחלק השיא של הניגון, בתנועה הנקרא "אין סוף"
שחוזרים עליה פעמים רבות בלופ. תנועה זו היא כעין 'נחיתה' והופעה מגבהי מרומים,
והרבי נכנס בקטע זה בתנופה ייחודית, כמו ברק שמופיע מן השמים, כפי שניתן לשמוע
בהקלטות.
במינוח המקצועי, נקראת הטכניקה הזו "שינוי רגיסטר" (Register shift), ומעבר ל"קול עליון" (Head Voice).
· ניגון "שאמיל" – בסדרת "ניגוני התוועדויות" #1 ניגון 11, ניתן לשמוע את קפיצת האוקטבה בקול המסיים. ובניגון 12, הרבי מתחיל את שאמיל גבוהה כבר מתחילתו, עד כדי כך שכדי לקפוץ אוקטבה בתנועה אחרונה, הרבי יורד אוקטבה בתנועה שלפני כן.
· ניגון "לכתחילה אריבער" – ב"ניגוני התוועדויות" #3 ניגון 9. ב"ניגוני התוועדויות" #6 ניגון 5 (העליה הגדולה, המפורסמת).
·
ניגון פ"ד,
"ניגון בוקע רקיעים" – ראה כאן, בכותרת "הרמת הקול".
כמו כן ניתן להבחין, שהרבי שר עם גרון פתוח, בקול צלול.
פרופסור לפיתוח קול, שנפגשתי עמו במיוחד על מנת להבין את הבדלי השיטות בפיתוח קול,
דיבר אתי בהפלאה על קולו של הרבי.
פיתוח קול לאור החסידות
אנחנו לא מדברים כאן על כשרון הנגינה, כי אם על עצם איכות
הקול, "קול ערב" ו"קול נאה"[9].
הניגון הוא כבר ה"צורה" שהקול מלביש, ואילו הקול הוא ה"חומר"
עצמו, שניתן להעריך ולחוות אותו גם בקול פשוט, לפני שממשיך להצטייר בניגון.
מסתבר, שמאחורי הקול ישנה תורה שלמה, לא אצל חכמי אומות
העולם אלא בחכמת התורה. בסקירת בזק בראשי פרקים: מצינו סוגיה ארוכה בנושא
"קול מעורר הכוונה" עם ביאור מפורט כיצד הקול נוצר מהקנה ומחבר את המוח
והלב[10];
סוגייה בנושא הרכבת הקול משלושה יסודות אש מים ורוח שיוצרים יחדיו קול יפה[11];
סוגייה עמוקה בנושא קול פנימי הבא מן הכוונה ממילא ללא יגיעה ומאמץ[12];
וסוגיית "קולו של משה" לעומת "קול הלויים"[13]. בע"ה,
יבואו סוגיות אלו בכתבה ייעודית על קול לאור החסידות.
מכאן מובן, שגדולי ישראל לא נדרשו לתורות ושיטות חיצוניות
ללימוד ויישום פיתוח קול[14], כי
בתורה יש את כל סודות הקול, באופן העמוק ביותר ועם מימד אלוקי[15].
ככל הנראה, זה מה שעומד מאחורי כל התיאורים היוצאים מן הכלל
על קולם של רבותינו נשיאינו, שהפליאו את השומעים, הן במתיקות ונוי הקול כפשוטו,
והן במה שמשתקף בתוך הקול, עומק רוחני אלוקי.
בספר "שירת הלויים"[16]
מובאים מקורות לכך, שהלויים בבית המקדש היו מרימים את קולם לטונים הגבוהים ביותר.
בטונים הגבוהים, הרבי לא רק עולה בעצמו לגבהים רוחניים, אלא
מרומם איתו את כל הקהל.
[1] ראה "שירת
הלויים" (לב לייבמן, תשפ"ה) ע' 126. ושם נסמן.
[2] בתקופת
תנאים ואמוראים מתיאורי חז"ל: רב – היה קולו ערב והיה רגיל
לירד לפני התיבה (סדר הדורות, סדר תנאים ואמוראים, ע' אבא אריכא אות ז' ס"ק
ט'. תשובות הגאונים – שערי תשובה סי' קע"ח). ר' חייא בא אדא בר
אחתיה דבר קפרא – היה קולו ערב כשפורש על שמע ועובר לפני התיבה (פסיקתא דר'
כהנא, עשר תעשר, ג. תנחומא ראה ט'. ילקוט שמעוני למלכים רמז רכ"א).
[3] "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – תיקוני זהר תיקון
ס"ט (קיב, ב. קיד, א). נזכר בתניא פרק מ"ד, אגרת הקודש סימן ז"ך.
[4] אגרות קודש
אדמו"ר הריי"צ ח"ג ע' ריט.
[5] לקוטי דבורים
ח"ב ליקוט ט"ו סעיף י"ב.
[6] לקוטי רשימות
(שם) סימן מ'. וראה עוד ספר התולדות (רא"ח גליצנשטיין) אדמו"ר הזקן
ח"ד פרק ניגוניו (עמ' 1165-1184). הרב מליאדי (מרדכי טייטלבוים) פ"ג עמ'
19-22.
[7] היכל הנגינה
(היכל מנחם) ע' שעו.
[8] למשל, בניגון ארבע בבות (בהקלטה שיש היחידה שיש בניגוני
התוועדויות, #5), הרבי מזנק לגובה על תחילת הניגון.
[9] להעיר
מהמשל בלקוטי תורה (קדושים ל, ב) מלשבח
אדם על קול יפה.
[10] תורת חיים
לאדמו"ר האמצעי שמות ח"א קו, ד – קט, ד. נעתק במדריך לנגינה בתפילה (לב
לייבמן) ע' 40 ואילך.
[11] זהר
ח"ב מג, ב. תורת חיים בראשית לט, ד.
ספר המאמרים תרמ"ו-תר"נ ע' צ. המשך תער"ב ח"ב ע' תרפט.
שיחת פ' אמור תש"נ סיחף ז' וש"נ.
[12] המשך
תער"ב ח"ב ס"ע תתכג ואילך.
[13] המשך
תער"ב ח"ב ע' תתכח ואילך.
[14] ראה
בכתבה הקודמת על השיטה האיטלקית והגרמנית.
[15] כפירוש
אדמו"ר הזקן, על "לשמוע בקול" – לשמוע את מה שגנוז בתוך הקול (לקוטי
תורה פ' ראה ד"ה כי תשמע בקול ה' כג, א-ב. וכן על הפסוק "שמעה
בקולי" – שם סג, ב).
[16] ע' 214 ואילך (על יסוד הזהר המובא שם ע' 213). וראה שם ע' 96.